טופס יצירת קשר

שם

אימייל *

הודעה *

יום רביעי, 24 בנובמבר 2010

פרויד והפסיכואנליזה

על מנת להבין את התיאוריות של פרויד, צריך להכיר תחילה בעובדה שנכתבו מספר תיאוריות ומספר רב יותר של מודלים, במשך 50 שנה, אשר עברו שינויים ותוספות בכל אותה תקופה ותורגמו מגרמנית באופנים רבים ומגוונים, דבר שיוצר לא פעם בלבול בין תרגומים שונים של מונחים בסיסיים.



tבחנה בין מודל לתיאוריה – המודל הוא האופן המוחשי שבו ניתן להסביר תופעה מופשטת – המודלים מגיעים מתחומים מוכרים אחרים, כדי להסביר תחום חדש. התיאוריה לעומת זאת באה לתת את ההסבר עצמו.



סוגי התיאוריות –
התיאוריה הדטרמניסטית, (דטרמניסטי – קבוע מראש) היא במרכז התפיסה הראשונה של פרויד – תיאוריה שבה יש שאיפה להסביר כול ממצא הן ברמה של מה גרם לו והן מה יקרה בעתיד – תוך צמצום לגורמים ברורים ומובחנים.

האמונה הבסיסית של פרויד קשורה למדע של אותה תפיסה שהעמיד את המטרה הזו בחזית מדעי הטבע ובראש ובראשונה הרפואה – הרופא ה"מודרני" שלא כמו בתקופות הקודמות, מתיימר להבין את המקור למחלות ואז למצוא תרופה שתרפא את המחלה ולא רק תפחית סמפטומים בלי להבין כיצד היא מבצעת זאת. הגילוי של החיידקים באותה תקופה, מעלה את הציפייה להבין עוד ועוד על אותן גורמי המחלות, עד שהמדע יוכל להגיע ל"תיקון" המלא.

כיום למעלה ממאה שנים מאוחר יותר, אנחנו יודעים כמה מעט התקדמנו אפילו שם ברפואה – ככל שהרופאים מגלים יותר הם מבינים כמה נותר בלתי ידוע. ובמיוחד הפנטזיה שהינה נמצא את התרופה לכל המחלות, בדיוק כמו שמצאנו את האנטיביוטיקה, מתרחקת שוב ושוב – מרבית התרופות כיום, אינן מרפאות, אלא מחלישות את הסימפטומים. גם כיום עומדת בראש הפנטזיה של ג'ין תרפי – אותו וירוס שנצליח לשבט ולהעביר באמצעותו תיקון לתא המקולקל, אלא שלמרות ההצלחות החלקיות במעבדה, אין לנו עדיין הצלחה רבה, אפילו לא כנגד ההצטננות.


התיאוריות מהפרקטיקה - עוסקות יותר בכוונה "תיאוריות אינטנציונליות". (למה מכוון המהלך)

תיאוריות טלאולוגיות וכן תיאוריות מתחום הפנומנולוגיה – באות רק לתאר איך הדברים קורים ולא למה או מה המטרה שלהם – תיאוריות כאלו נחשבו בעיני פרויד לנחותות יותר והשאיפה שלו כמדען בתקופתו הייתה להכליל בין תחומי מדעי הטבע ולתת מענה תיאורטי לשאלת נפש האדם כחלק ממדעי הטבע.
עם השנים, בעיקר לאחר תיאורית הקוואנטים ולאחרונה עם הופעת מדע הכאוס, נראות היומרות הראשונות של פרויד כאוטופיות ודווקא התיאוריות הפנומנולגיות והנסיונות להתייחס לפסיכואנליזה כמדע לינגוויסטי – כלומר שהתרומה העיקרית שלו היא בהוספת שפה שמאפשרת דיון על האלמנטים שלפני הופעתה לא ניתן היה לדון בהם, הפכו את הקערה על פיה והפסיכואנליטיקאים המודרניים מתרחקים דווקא מהתפיסה הבסיסית של פרויד – היינו, שהשאיפה המדעית העיקרית היא להביא לתיאוריה דטרמיניסטית שמוצאת את הגורם העיקרי בצורה הפשוטה ביותר.

אפילו בתוך הזרם הפסיכואנליטי, יותר ויותר תיאורטיקאנים חוברים אל הגישה האינטנציונלית, כלומר מוותרים על הגישה הדטרמניסטית לטובת מציאת הדרך שמוכיחה את עצמה בפועל.

הגישה ההתייחסותית מדגימה היטב את השינויים הללו, כאשר רבים מהתיאורטיקאנים בזרם זה, למרות שמכנים את עצמם פסיכואנליטיקאיים, נטשו את הכוונה התיאורטית המקורית של פרויד וחברו להסכמות אותן למדו מהיידגר ומתוך תובנות המדע החדש.



המודלים: שלושה מודלים מהווים ציר מרכזי בתורתו של פרויד, עם שינויים רבים שחלים בכל אחד מהם במהלך התקופה ופיתוחים של תתי מודלים נוספים בהמשך.



1. המודל הדינאמי – התפיסה הבסיסית של מודל דינאמי, היא שהנפש היא "מכשיר פסיכי" שיש בתוכו כוחות שונים שפועלים, חלקם משתפים פעולה, חלקם נמצאים במאבק והתנועה של הכוחות הזו היא שמעניינת את החוקר, המושגים המרכזיים הם: הקונפליקט, פשרה ועיכוב. בהרבה מקומות, מתייחסים כיום למונח מודל דינמי, כאילו מדברים על כל הפסיכותרפיה שהבסיס שלה הוא פסיכואנליזה.

בתחילת הדרך, המודל הדינמי איננו כל כך מובחן – ישנו דיבור על כוחות שפועלים זה כנגד זה, אותן ממצאים מתוך הקליניקה, שבה המטופלים מדברים על הרצונות הסוטרים שלהם, על הדחפים שבהם הם נלחמים, על תחושות שמובילות אותם לעשות משהו "בניגוד לרצונם", רק בתיאוריות המאוחרות יתפוס המודל הדינמי את האופי המוכר כיום של מאבקים בין הראשויות – איד וסופר אגו שבאמצע המתווך הוא האני.
כתרפיסטים באומנות, מה שמעניין אותנו הוא איך זה נראה ?

מהו אותה תמונה שעומדת מול מי שמצייר לנו את המודל הדינמי ?

התמונות שמוזכרות בספרות הן דינמיקות שונות – לפעמים צבאות שנלחמים זה בזה, לפעמים דינמיקה של החומר הנוזל ולפעמים הדינמיקה של קבוצה – שבה דמויות שונות מייצגות את החלקים השונים שבתוכנו.

2. המודל האקונומי – מתוך התפיסה של הכלכלה, לפיה יש אפשרויות לבצע חישובי ערך של כל דבר, המרכז במודל האקונומי הוא האנרגיה, כמויות האנרגיה האלו לא ניתנות למדידה, אבל חלים עליהם חוקים שונים של האנרגיה – בין היתר, היכולת להמרה של אנרגיה אחת בשנייה, כך למשל רגש יכול להיות מומר במחשבה, יכול להיות מומר בהתנהגות והאנרגיה נשמרת. מקור האנרגיה הוא האובייקט (האם) וממנו ניתן להתמלא באנרגיה, אלמנט זה מכונה קטקסיס, עודפי האנרגיה שנצברים כתוצאה מחוסר יכולת למצוא פורקן גורמים לאי-עונג ואילו הפריקה שלהם, המכונה קטרזיס, גורמת לעונג.
גם הכוחות המתנגדים לטיפול כמו הדחייה נכללים במודל.

המונחים המרכזיים: הטענה, היתק ופירוק.
בהרבה מהדיונים, אנחנו זוכים לראות את הבלבול, כאשר המשתתפים אומרים שהם מדברים על המודל הדינאמי, אבל מתיחסים למודל האקונומי – חשוב לציין, שהמודל האקונומי, הוא המחובר ביותר לתדמית של הפסיכואנליזה, אם כי מעטים מכירים בכלל את המונח אקונומי ומתוך המודל הכללי, מה שמוכר הוא בעיקר התיאוריה על האנרגיה המינית. בהמשך הסיכום תוסבר המורכבות של התיאוריות שצמחו על סמך המודל הזה ויובהר עד כמה התפיסה הפשטנית שבה מוזכרת שוב ושוב הגישה של פרויד לנושא איננה קרובה למציאות. המשפטים כמו "פרויד אמר שהכל סובב סביב המין" אינם שיקריים, אבל בהחלט יש בהם פישוט יתר של הרעיון ועל כן כדאי לקרוא בין השורות בנוגע לפיתוח התיאוריות שקשורות במיניות, לפני שעוברים לביקורת אודות התיאוריה שלכאורה ידועה לכול.
העניין שלנו כתרפיסטים באומנות במודל האקונומי, קשורה למונחים שנמצאים בשטח ונעקרו מהקשרם המקורי – השימוש במונח "חומרים רגרסיביים" למשל, או הקטרזיס כחלק מהתהליך הטיפולי, כל אלו לא יכולים להיות מנותקים מהתובנות הללו, גם אם התיאוריה של פרויד מבוקרת מהרבה בחינות אחרות. לכן, בבואנו להשתמש במונחים הללו, רצוי שנכיר תחילה את המקור ממנו נשאבו המונחים.

בתקופה המוקדמת של פרויד, התיאוריה האקונומית הובילה לתפיסה טיפולית שבהרבה מהטכניקות שלנו כתרפיסטים באומנות אנחנו מיישמים בפועל – היכולת להכיר מדדים של פיקסציה (קיבעון) ולהבין את המשמעות של תהליכים וחומרים יצירתיים שעשויים לאפשר שיחרור מאותו מקום היא מהותית.

הדימוי האקונומי – כאילו מדובר בעולם הכלכלה, נתקל בקושי בעיקר בגלל אחת היומרות שעד כה לא עלתה בידי הפסיכואנליזה לממש – היינו היכולת למדוד את הכמויות של האנרגיה הזו ולבצע עליה חישובים.

לו היה ניתן לכמת את האנרגיה ולראות שאותה אנרגיה שמושקעת בהדחייה (הרחקה של מידע מהמודע) נלקחת מהיכולת לחוש סיפוק, הרי שניתן היה לקשר טוב יותר למונח "אקונומי". נראה שבגלל העדר המדדים והאפשרות לחשב, ירד המונח אקונומי עם השנים והמונח פסיכוסקסואלי נשמר כשם המוכר יותר, למרות שהוא מייצג רק תת מודל – אותו מודל שמתאר כיצד עובר הסיפוק מאיזור גיניטאלי אחד לבא אחריו.



3. המודל הטופוגרפי – התפיסה שניתן להתבונן בנפש כמו במפה, או אלמנט גיאוגרפי כלשהו, מתחילה במודל הטופוגרפי הראשון, שם סימן את ההבחנה בין המודע ללא מודע, כמו קרחון שיש בו חלק קטן מחוץ למיים והרוב מתחת למיים, מאוחר יותר מוסיף את הסמוך למודע, שהוא אותו אלמנט שיכול להיחשף באמצעים שונים והמודל הטופוגרפי השני, מכונה המודל סטרוקטוראלי– מודל שונה לחלוטין, למרות שבתחילה פרויד מנסה לתאר אותו רק כעדכון של המודל הטופוגרפי, אבל בפועל מדובר כבר במודל שמציג את השילוב עם המודל הדינאמי, שם נכנסים המונחים אגו סופר אגו וסתם.

הרעיון של לא מודע, איננו המצאה של פרויד, פילוסופים שונים כבר הזכירו את האפשרות לכך שחלק מהאלמנטים המנטאליים הם לא מודעים – ניטשה למשל, מכנה זאת "המחשבות שמאחרי המחשבות". הדרך הראשונה לחשוף את הלא מודע בה פעל פרויד כרופא הייתה באמצעות ההיפנוזה, יש גם מקורות שמדברים על שימוש בסמים.
כשההדגמות הללו של חשיפה של דברים שקרו והאדם לא זכר על ידי ההיפנוזה מהווה הוכחה לקיומו של לא מודע כזה, אלא שכאשר עובד בדרך זו, מגיע אמנם להרבה מידע, אלא שהטיפול עדיין לא ממש מצליח לשנות את המצב הקבוע – רק לקדם חילופי סימפטומים. הדרכים שפרויד חותר באמצעותם אל הלא מודע בהמשך יהיו בעיקר באמצעות ניתוח החלומות והשימוש בפירוש ההעברה, יחד עם זאת עוד הרבה מאוד טכינקות נוספות – כמו השימוש בפליטות הפה, אסוציאציות חופשיות, אומנות בדיחות, כל אלו יכולים ללמד על הלא מודע.

נראה שהתרומה העיקרית של המודל הטופוגרפי בתחום התרפיה באומנות, קשורה לאופן הפעילות המתואר בשכבות השונות – כאשר מדובר על תהליכים ראשוניים ושניוניים: התיאוריות הפסיכואנליטיות העכשוויות – כמו למשל הגישה ההתייחסותית, מוצאים מקום משמעותי ביותר לממצא הזה – מיטשל מתייחס הרבה מאוד לגילויים השונים אודות התהליכים הראשוניים והמשניים – אלא שכנגד הגישה של פרויד שתחמה את התהליכים הללו כגבוהים ונמוכים – אלא שבניגוד לגישה הקלאסית, רואים מרבית התיאורטיקאניים המודרנים את הטעות המרכזית בהפיכה של החיפוש אחר התהליכים המשניים למשימה המרכזית, בעוד מרבית התיאורטיקאנים ההתייחסותיים מייחסים חשיבות מכרעת למטפל המסוגל לשהות בתהליכים הראשוניים – במילים פשוטות, ניתן לאמר, שהפסיכואנליטיקאי הקלאסי המתין לחלום כדי לפרש אותו במילים, לויואלד למשל, רואה את הצורך להאזין לרמה הראשונית של המילים, אותה רמה של לפי שמגיעים למשמעות הסמנטית שלהם – התחושות והרגשות שאליהן הן מחוברות – דרך הצלילים ודרך מי שממנו באה אותה מילה בעברינו.

בציור למשל, זה הרבה יותר פשוט – הפסיכואנליטיקאי הקלאסי, היה מתבונן ביצירה הגמורה מנסה לעמוד על המשמעות של הדימויים שבה, תוך שהוא בוחן אותה כמילים שלמות, בעוד המטפל ההתיחסותי בדומה למטפל הפנומנולוגי, יעסוק בנסיון להיות שם כאשר הדברים קורים, לחוש מה עולה בחלל החדר בעת תהליך היצירה – כיצד הוא מושפע מהתנועה של המטופל, מהעוצמות, מאיכות הקו, הכתם וכל מה שעשוי להשפיע על ההיבטים הלא ראציונליים – הראשוניים, שבמובן מסויים ניתן להשוות את הדבר ליכולת של המטפל להיות עם המטופל בעת שהוא חולם ולא להמתין לתוצר של זיכרון החלום שעבר כבר את העיבוד של הרמה השניונית.





התיאוריות

החלוקה לתיאוריות די מורכבת, ניתן להתבלבל ולחשוב מתוך הדברים בספר, כאילו הוצגו על ידי פרויד בסדר כלשהו רשימה של תיאוריות. כמובן שפרויד עצמו התיחס לתיאוריות השונות כרצף של גילויים שכולם חלק מהתורה הפסיכואנליטית ולעיתים ניסה אפילו לגמד את ההבדלים בין התיאוריות שהשתנו מאוד בתקופות השונות.

החלוקה של פנחס נוי, מתיחסת לשתי תיאוריות שמסבירות נושא ספציפי ובהמשך התיאוריות בהקשר של המודלים שהוזכרו למעלה. החשיבות הגדולה היא בהצלחה לארגן את ההסברים השונים שלא פעם מבלבלים בינהם – ההבנה שמדובר בפרוייקט חיים שבכל פעם יצאה ממנו בשורה חדשה שהתמקדה בנושא שונה ולעיתים הייתה שונה לחלוטין מהבשורות הקודמות, גם אם השימוש לכאורה היה בשמות דומים.

כאשר למדתי בעצמי את פרויד באקדמיה, ראיתי לא פעם כיצד אותה פשטנות גורמת לבלבול וליכולת לבטל לחלוטין את הטענות של פרויד, אלא שהביטול נעשה על רקע של חוסר הכרה של השתלשלות העניינים, כמו למשל ניגוח הרעיון שכל הבעיות נוצרות בגלל חסימה של המיניות, כאשר לכאורה נלמדת תיאוריה חדשה, שמראה שיש עוד יצרים והינה "הוכחה שהתיאוריה מוטעית". כאן, האבחנה בין התיאוריות מאפשרת לראות כיצד ביטול של תיאוריה אחת מתוך התורה, עדיין יש מרחק רב מפסילת התורה כולה.

במיוחד חשובה ההבנה של התפתחויות בתוך התיאוריה הספציפית – כמו גלגוליו של הליבידו בתיאוריות השונות, ההתיחסות השונה להעברה במהלך השנים וההתיחסות השונה בין התיאוריות שמנסות לתת מענה לפרקטיקה ובין אלו שבונות "מטה-תיאוריה".

עוד דבר שלמדתי עם השנים, הוא שכל תיאורטיקן בזרם הפסיכואנליטי מסביר תחילה את פרויד, כי בעצם הסברו את "התיאוריה של פרויד" הוא כבר מכין את הרגע לחיבור של מה שמשותף עם דבריו של פרויד – לא פעם השימוש נעשה רק על מנת לחדד לעבר תיאוריה מתקופה ספציפית – כמו אלו ששמו את מרבית הדגש על התיאוריה של האני, כאשר הבסיס הוא שהם עוסקים בהרחבה של המנגנונים העומדים בשירותו של האני, אחרים שפיתחו את יחסי האובייקט, כאשר הם הבהירו שפרויד התמקד בעיקר בתקופה האדיפאלית והם באים להשלים כלפי מטה או כלפי מעלה – למשל מה קורה בגיל שלושה חודשים – איזה פנטזיות יש לתינוק ? וכדו'

הפיתוחים של הרבה מהתיאורטיקאנים בתחום התרפיה באומנות נשענים על מודלים של פרויד, אשר בחלקם כבר כמעט נשכחו או בוטלו ומוצאים את פריחתם החוזרת על ידי התחום המתחדש, אציין אותם בהמשך בהקשר לתיאוריות השונות.


1. התיאוריה אודות הנוירוזה ההיסטרית - הפרסום הראשון של תיאוריה של פרויד, הוא ההסברים אודות ההיסטריה, שם לראשונה מוצגת התיאוריה לפיה ניתן להבין את התופעות שנראות כמו מחלה פיסית, באמצעות הבנת הכוחות הדינמיים – הדחפים הבלתי נסבלים הודחו בצורה כל כך חזקה, עד למצב חנוק, אלא שאירוע כלשהו מעלה אותם מעל פני השטח בלי ההקשר המקורי ואז הם מתפרצים, או מוצאים תחליף פיסי – המרה – קונברסיה – היתק מהאנרגיה הרגשית לגופנית.
בתקופה הראשונה, מציג פרויד הסבר אודות הטראומה המינית של הסובולות מהיסטריה, הוא מוצא קשר חזק מאוד בין אירועים טראומטיים מהילדות המוקדמת של החולות שלו ומסביר כיצד למשל – השיתוק ברגליים מאפשר לא להרגיש את מה שקשור לחלק התחתון של הגוף. התיאוריה הזו, זוכה לביקורת כל כך קשה, שפרויד חוזר בעצמו מהתיאוריה (הרחבה על כך בהמשך).
התרפיה באומנות ובכלל הפרקטיקה המודרנית מחזירה את הגילוי הזה למוקד – הרבה מאוד מחקרים מוכחים שאכן צדק פרויד באותה המשמעות של פגיעה מינית מוקדמת, הממצאים היום מלמדים על תופעות שזכו להגדרות מחודשות – לא היסטריה, אבל בהחלט נימצא בספרות המודרנית תופעות של דיסוציאציה – מה שבעבר הופיע בספרות כ"ריבוי אישיות", היום מיוחס למנגנון מרכזי של פיצול – דיסוציאציה כזו יוצרת לעיתים זהויות שונות, אולם הדבר שונה מאוד מאותה אישיות עם ריבוי אישיות שבה צפינו בסרטי האימה – יחד עם זאת, הסובלים מהתופעה אכן חיים בתוך "סרט אימה". הפיצול יכול להיות מחלקים שונים, בזמנים שונים וגם פיצול ברמה של זהות ממשית, כאשר כבר נוספו רשימה ארוכה של תת אבחנות לסוג הדיסוציאציה.
בתרפיה באומנות, נראה שהמודל חזר ל"אופנה" בעיקר בעקבות פרסום הספר "להעיר את הנמר", אשר הכניס לזירה את התיאוריה האבולוציונית – כאשר התפיסה היא שבעת הטראומה, יש קיפאון של הקורבן, כמו הזוחלים שקופאים בעת המתקפה, אלא שהם ידעו להתעורר מהתרדמה הזו ולעומתם היונקים לא ניחנו באותה תכונה של התנערות מהקיפאון. הקיפאון הזה מצריך המון אנרגיה לשמר במצב של חוסר תזוזה, אבל אם נכניס תנועה לתוך המצב – תחילה על ידי תנועה אוטומטית מצד לצד נצליח ליצור את אותה התעוררות, התנערות שבאמצעותה תתאפשר יציאה מהקיפאון.


2. התיאוריה הדינאמית – פרויד מבהיר, כי הוא לא מסתפק בלתאר את הכוחות הפועלים זה מול זה, הוא רוצה להבין את הדינמיקה, על מנת להיות מסוגל להבין מה הביא למצב הנוכחי ומה יכול לשנות אותו – במיוחד מדובר בנוירוזה, אשר נוצרה כתוצאה מהדחייה (רפרשן) של רעיונות או דחפים שלא התאימו – הכוחות שפועלים כאן הם מהצד האחד – רעיונות לא רצויים, דחפים ויצרים ומהצד האחר האני עם מנגנוני ההגנה שלו – שבשלב הראשון הוגדרו כולם כ"הדחייה".

{רק בתיאורית האני, מקבלים מנגנוני ההגנה שמות נפרדים ומאוחר יותר על ידי ביתו אנא פרויד וממשיכי תיאורית האני, יזכו לעיבוי וארגונים מחודשים{ .

החיבור בתחום התרפיה באומנות, מתייחס לממדים שונים של דינמיקה – לא פעם נעסוק בדינמיקה שבין התחושות, הרגשות, המחשבות וההרגלים – היכולת שלנו לעסוק בהתבוננות אל תוך המורכבות של תהליך היצירה, תוך זיהוי המוקדים הללו – שמהצד האחד ישנן רצונות ברורים, אולם מהצד השני משהו מונע ממני ליצור את מה שאני רוצה ליצור, משהו בתוכי ולא רק גורמים חיצוניים – הדינמיקה הזו מיוצגת לא פעם באופן מאוד טכני על ידי פירוק לתמונות שונות, כמו למשל טכניקה של צד ימין צד שמאל, או לחליפין תשאול שממקד בחלקים השונים שחלוקים בתוכנו.

בפסיכודרמה, בדרמה תרפיה ובהעמדה ישמשו לנו דמויות אחרות לייצוג של אותם כוחות הפועלים בתוכנו.



3. התיאוריה האקונומית - שלבי ההתגלגלות של התיאוריה האקונומית הם משמעותיים, בתחילה מדובר באנרגיה, מאוחר יותר מוגדר הליבידו ויש גם מקומות בו מוצגים שתי כוחות כאלו – הארוס והטנטוס .

המודל הנוסף שנוצר בתוך המודל האקונומי הוא המודל הפסיכו-סקסואלי, אשר מגדיר את המיקום בגוף של מוקדי האנרגיה בתקופות ההתפתחות השונות.

החלוקה של המודלים לדינאמי ואקונומי נפרדים בכך שהמודל הראשון מתאר מי הם הכוחות ואילו השני את האנרגיות שמטעינות את החלקים השונים.

העיקרון שלפיו פועלת המערכת האקונומית הוא עקרון ה"עונג אי עונג" – כאשר לפי פרויד, מתח גבוהה נחווה כאי עונג והתפרקותו יוצרת עונג.
גם ההסבר של ההיסטריה, נשען על הרעיון הזה – שהמכשיר הפסיכי יכול לבצע המרה של האנרגיה הזו. כל הדרכים שבהם מנגנוני ההגנה פועלים, גם כן נשענות על התפיסה הזו – אפשר להמיר רגש אחד באחר, מחשבה אחת בהיפוכה, רגש במחשבה וכדומה – כל אלו כמובן יכולים להיות לא רק מנגוני הגנה אלא אף להפוך לנוירוזה במידה שעדיין נותר עודף מתח – הנוירוזה היא הביטוי של אותה אנרגיה שעדיין לא פורקה אלא פשוט עוברת התמרות.

הדוגמאות כאן הם רבות ומגוונות – כך למשל, הילדה שצפתה באמה מקימת יחסי מין עם המשרת, בעקבות הצפייה מתחילה לקבל בחילה מכל המשרתים, כל רגשות האשמה, הבחילה והתגובות הקשות הן אמיתיות, אלא שהותקו מהמקור שלהם ולכן לא מותאמות ולא מובנות – עד שיגיע הפירוש המתאים ולעיתים האבריאקציה – כלומר פורקן המתח האנרגטי באמצעות שיחזור האירוע המקורי.

השימוש ביצירה והבעה לשיחרור האנרגיות העצורות הוא ברור בהרבה מהשימוש בשיחה, שעל פי רוב משמרת משהו מהאיפוק הבוגר של הפסיכואנליטיקאי. אצל התרפיסט באומנות, היכולת להכנס למשחק, שיכלול מאבקים, השתטות ודמיון הוא הרבה יותר זמין. השימוש בחומרים ובחלל מאפשרים למטפל להציע דרכים שבהן יינתן כר נרכב לביטוי אותו רגש עצור ותחווה אותה התענגות בפועל.

המטפל הפסיכואנליטיקאי הקלאסי, היה כמובן נשאר בפרשנות של התהליכים הללו, אבל ככל שמתקרבים לתיאוריות של "כאן ועכשיו" ניתן לא רק להבין מה המשמעות, אלא לעשות בפעולה את הדבר עצמו – לחוש את אותן עוצמות של האבריאקציה בחלל החדר, להינות מהקטרזיס, להגיע לעידון של יצרים ארוטיים או תוקפניים באופן שניתן להכיל אותו בתהליך המשותף וכדו'.



4. התיאוריה הטופוגרפית - התובנה שקיימים שלושה חלקים – מודע לא מודע וסמוך למודע, עברה הרבה שינויים, פרויד עצמו מכנה את המודל הסטרוקטורלי – המודל הטופוגרפי השני, אולם בפועל זה כבר מודל אחר לחלוטין והוא משלב בין כמה מודלים והופך לתיאוריה בפני העצמה.

התיאוריה הטופוגרפית מסבירה איך האגו מצליח לשמור על החומר המאיים בלא מודע – יש כאן הסבר תיאורטי חשוב, שבו הדימוי שמביא פנחס נוי – הגורמים האלו כמו פקקי שעם על המיים, כדי להשקיע אותם צריך להשקיע אנרגיה, כל זמן שרוצים שהם יישארו מתחת למים צריך להמשיך להשקיע את אותה אנרגיה ורק אם נשחרר את המנגנון שדוחק אותם למטה הם כבר יעלו מעצמם מעל פני השטח – מנגנון זה, מכנה קאונטר קטקסיס – הקטקסיס הוא הטענה באנרגיה – הקאונטר קטקסיס היא אותה פעולה שבה מנטרלים את ההדחייה – את המכשיר שמשקיע את החלק שהפריע אל הלא מודע.

עוד אלמנט משמעותי מאוד שמוגדר בתיאוריה הטופוגרפית היא, אופן הפעילות ברמות השונות, כאשר מוגדרות שתי מערכות של פעילות – הראשונית והשניונית. (הוסבר כבר במודל הטופוגרפי השימוש שלנו ברמות הפעילות האלו – כתרפיסטים באומנות).
המערכת הראשונית, היא מערכת פרימיטיבית יותר אשר פועלת בלי חוקי ההיגיון, היא מונעת על ידי עיקרון העונג אי עונג, לעומת המערכת השניונית, אשר פועלת על פי ההגיון – ההסבר הזה, מסביר, למה המודלים של תיאורית המשחקים למשל, לא הצליחו להתחקות אחרי קבלת ההחלטות של האנשים – הטענה הראשונה היא "האדם רציונאלי ולכן..." – התוצאות של תיאורית המשחקים המודרנית הוכיחו שוב ושוב, עד כמה המרחב בין היופי המתמטי שלה ובין המציאות שונים ורחוקים – הסיבה ברורה לאור מה שפרויד מגדיר כמערכת הראשונית – התיאוריה המתמטית לא יודעת לחשב את המערכת הנוספת, היות שהיא לא נשמעת לחוקי ההיגיון.

המאמצים של התיאורטיקאנים ההתיחסותיים לאפשר דרך המילים את השימוש גם ברמה הראשונית נראה די יומרני, הנסיונות במיוחד של לויוואלד לראות את הרמה הראשונית בתוך המילה מהווה נסיון עיקש להכניס את הממד הזה לחלל החדר הטיפולי של הפסיכואנליטיקאי, אולם הוא מורכב ביותר – הגישה של תרפיה באומנות, מבהירה את האפשרות הזו – החל מהבבליותרפיה שמוצאת לנכון להשאר במילים על מנת ליצור, דרך כל תחומי האומנות האחרים שבהן מדיומים מותאמים לרמה הראשונית בנוחות רבה הרבה יותר.



5. הפרויקט מ – 1895 :

תיאוריה שלא הושלמה, אבל חשובה לקרדיטציה של פרויד כגאון – הפרויקט היה נסיון של פרויד להפוך את התיאוריה הפסיכולוגית לתיאוריה ביולוגית – להבהיר כיצד עובדת המערכת הנוירולוגית בייצור אותם נושאים אותם חקר פרויד.

הפרויקט אמנם לא הגיע לידי סיום, פרויד מודה שהוא נחשל להשלים אותו, אבל גילוי בתוך חומרי הארכיון של פרויד, מפתיע את המדענים של ימינו – הנסיון של פרויד להסביר איך מערכת העצבים עובדת וכיצד זה מייצר את התופעות הוא מפתיע עד כדי כך, שמוכיח עד כמה הקדים את זמנו – במיוחד בולטת התובנה שלו לגבי תיאור של מה שיכונה בתיאוריית הכאוס PFL – מערכת בעלת משוב פנימי: תיאור של שלושה סוגי עצבים, שיוצרים בין היתר איזון חוזר בחמש לולאות של היזון חוזר – מה שמכונה 50 שנה מאוחר יותר "מערכת קיברנטית".

מדובר בשני סוגי תהליכים מקבילים – מהצד האחד מערכת בעלת משוב שלילי – שבה הנוירונים שואפים תמיד להפחית למינימום את המתח שלהם (בדומה לחום הגוף שתמיד שואף לחזור לטמפרטורה הקבועה 37) ומהצד האחר, שימור חלקי שבאמצעות הלולאות החוזרות האלו, יכול להיווצר "יש מאיין" – משהו חדש שנוצר מתוך הפעילות של המוח על עצמו.

היות שהפרויקט לא הגיע לסיומו, קשה למצוא תשובות מלאות, אבל הגישה שבה הוא לא מוכן לקבל את ההסתפקות בהסברים הפסיכולוגיים והנסיון למצוא את המקור הנוירולוגי כדי שהתיאוריה תהייה ראוייה כתיאוריה של מדעי הטבע, מהווה אתגר יומרני מאוד, שרק היום כשהמידע על המוח הצטבר והתרחב, מתחילים להתקרב אליו מחדש. גם כאן, ניתן לאמר שפרויד שם בסיס לדורות הבאים של חוקרים, למרות שהוא עצמו נטש את הגישה.

בכנס האחרון "מוח יצירה וטיפול" – ראינו מגוון תיאורטיקאנים שבראשם פרופ' יורם יובל, שממשיכים את כוונתו של פרויד – כך למשל ההסבר אודות האמפטיה, כחלק מחיזוק הגישה של יחסי אובייקט, קיבל תמיכה מהותית עם הימצאות "נוירון המראה" שלכאורה מוכיח את קיומו של ממד אמפטי שמוסבר על ידי מודל כפול – מהצד האחד איזור אחד במוח שמעבד את הרגש של האמפטיה (נוירוני המראה) ומהצד האחר הפעילות הקוגנטיבית של היכולת לזהות מה מרגיש האחר (האונה המצחית).



6. תיאורית הפיתוי המיני:

כאמור, ההסבר הראשון של פרויד לבעיית ההיסטריה, היה בהבנה של טראומות מיניות מהילדות של המטופלות שלו, אולם לאור הגילוי שהאירועים האלו קרו בין היתר עם אנשים שהוא החשיב מאוד (כנראה חברים שלו) הוא מתכחש לתיאורית הפיתוי וב 1897 מפתח את התיאוריה אודות הפנטזיות – לפיה, היו אלו פנטזיות אדיפאליות שגרמו לטראומה ולא אירוע אמיתי... באותה תקופה שבה פרויד פרסם את ממצאיו בנושא הפיתוי, הוא היה היחיד שתמך בגישה וזכה לביקורת כל כך קשה, שקל להבין את הנסיגה מהתיאוריה, אולם הביקורת על כך כיום מצד הגישות הפמיניסטיות נראית מוצדקת לאור הממצאים של התקופה המודרנית, שאכן מקרים כאלו קורים וגם ב"משפחות טובות". ומכאן מגיע למסכנה שהמחקר של הפסיכואנליזה הוא במציאות הפסיכית וכיצד היא הופכת למציאות חומרית. הערה: עד היום חלוקים התיאורטקאנים הפסיכואנליטיים בין שתי הגישות – זו הרואה במחקר הכלי הפסיכי את כל עניינה וזו הלוקחת בחשבון גם את האירועים האקטואליים – כמו ויניקוט למשל, שעוסק בזיהוי ה"אם טובה דייה" לעומת מלאני קליין, שזוקפת את מרבית הבעיות לפנטזיות בלידות המוקדמת. רק עם הויתור על תיאורית הפיתוי המיני, פרויד מכנה את הטיפול שלו פסיכואנליטי – כאשר כאן מתחוללים כמה שינויים משמעותיים – התהליך הטיפולי הופך להיות ממשוכך יותר ומופעלות בו הטכניקות החדשות של החקירה, אשר עוסקות ב"פסיכולוגיית המעמקים.







בספר ישנו מעבר מסויים, לא לחלוטין מוסבר בין התיאוריות ובין ה"תורות" – עד לקטע זה מונה פנחס נוי את התיאוריות ומכאן מחלק לשלוש "תורות" שונות – היצרים, המעמקים והאני.



1. תורת היצרים

כאשר מבקרים את פרויד, על פי רוב, מתכוונים למה שהוא כותב בניסוח הראשון של תורת היצרים. אותה תפיסה בסיסית, לפיה הוא עומד על מרכזיות המיניות של האדם כבר בגיל הצעיר כגורם העיקרי תחילה לפתולוגיה, אבל בהמשך גם למוטיבציות ולהסברים נוספים בתרבות.
העניין הוא, שאפילו התורה המושמצת ביותר, עברה הרבה מאוד התפתחויות וכאשר תוקפים אותה צריך להכיר את הגילגולים השונים שעברו על התיאוריה.

הספר "שלוש המסות על תיאורית המיניות" מהווה תיאוריה מרכזית שפרויד עצמו לא זנח והמשיך לעדכן כל שנה עד 1924, אבל נראה שאפילו פרויד עם המעבר לתיאורית האני מבין את הקשיים שלה ובהמשך, יש ירידה משמעותית מאוד בתמיכה לפיה הליבידו הוא הגורם לכל הנוירוזות – והחיפוש צריך להיות במובן של זיהוי השינויים בזרימת האנרגיה, בעודפים או ביכולת לפרוק אותה.

פנחס נוי מזכיר, כי ב - 1975 בכנס הפסיכואנליטי, נראה שיש הודאה כלשהי של הפסיכואנליטיקאים בנטישת התזה המקורית, אולם (בניגוד למה שכותב פנחס נוי) יש עד היום כאלו שרואים בה בסיס מרכזי בפסיכואנליזה, למשל אנדריי גרין בצרפת {התרגום של "תולעת ספרים"}.פרויד מפתח במסות את מה שהוא מכנה "אינסטינקטים" ומציג את המודל הפסיכוסקסואלי של ההתפתחות – המעבר מעונג באיזור האוראלי, אנאלי והפאלי, אל המערכת הגניטאלית, כולל התסביך האדיפאלי שבדרך.

תיאורית הליבידו : באמצעות תיאורית הליבידו, מצליח פרויד לתת הסבר לסטיות מיניות – הומו-סקסואליות ופאטישיזם.
כאשר, ההסברים נעוצים בעיקר בפיקסציה בשלב מסוים וברגרסיה.

התיאוריה, למרות הבעיתיות שלה, הצליחה לתת תשובות לשאלות בתחומים רבים ומגוונים כמו: סקסולוגיה – נראה שבתחום הסקסולוגיה, חלק מהממצאים של פרויד היו מקובלים כבר קודם לפרסום דבריו ושם השדה הנוח ביותר לקבלת התיאוריה.

תורת הנוירוזות - כשכאן הסיכום במשפט "הנוירוזה היא הנגטיב של הפרוורסיה" – מסוכם עיקר העניין – כאשר לאדם יש יצר שהחברה לא מקבלת, הוא יכול לבחור בין להפוך להיות סוטה ובין להשתמש במנגנוני ההגנה וליצור נוירוזה

תורת המוטיבציות – התפיסה כאילו כל הבחירות שלנו, הם עידון של הליבידו, מהווה תפיסה שנתונה במחלוקת ובעקבותיה, נתנו פרשנויות חדשות ושונות לחלוטין – תחילה דרך הוספת יצר נוסף החלוקה לטנטוס וארוס, ובהמשך פיתוח דרכים שונות כמו אלו שעוסקות בצרכי האגו, בפיתוח של העצמי ועוד כהנה וכהנה תיאוריות, שראו בתפיסה החד ממדית הזו מצמצמת ולא ריאלית – כבר בתקופתו של פרויד, ישנה מחלוקת בין אדלר, למשל שרואה את המוטיבציה בשאיפה לעליונות, יונג שמוסיף את הממד הרוחני ועוד...

תורת ההתפתחות – כאן התיאוריה נתנה בסיס כלשהו, שרבים מרחיבים בהמשך, אולם חלק מהממשיכים, מוסיפים לה ממדים שונים לחלוטין – בולט אריקסון, שאמנם מתיחס לשלבים, אבל מתייחס אליהם מנקודת המבט החברתית ולא במובן הליבידינלי, בהמשך תיאוריות אחרות שמיחסות להתפתחות בממדים אחרים שבהם פרוייד כלל לא עסק כמו למשל התפתחות הקוגניציה (פיאז`ה).

יחסי אובייקט – אחת ההתחלות המשמעותיות, היא בהבנה שהאנרגיה הליבידינאלית מופנית כלפי האובייקט, אולם הפיתוח של התיאוריה כבר אצל פרויד, מכיל תובנות לגבי הליבידו אל האובייקט וזה שהוטען באובייקט, כאשר כאן מתחיל להיות מנגנון מורכב מידי, שמאוחר יותר מפוצל ובמקום להשתמש במונחים המקוריים של פרויד, יציג קוהוט את המונח עצמי כשונה מאגו – כאשר האובייקט מטעין את עצמו.

{האנרגיה הליבידנלית בתיאוריה של קוהוט בהתחלה מוסברת עדיין באותם מונחים, אולם מאוחר יותר הוא זונח לחלוטין את ההסבר הליבידנאלי – נראה שתיאוריית העצמי ותיאוריית יחסי אובייקט, מתנתקים מההסבר הליבידנאלי ומוצאים את ההסבר בממדים של הפנמת האובייקט}.

נראה שההסבר של פרויד למשל בנושא ההתאהבות, הופך למורכב מידי ומעורפל מידי – פרויד בעצמו – ממציא תיאוריית יצרים כפולה פעמיים –

תיאורית היצרים הכפולה הראשונה - ישנם שני נסיונות לאדפטציה של תיאורית היצרים, פרויד מודע לבעיתיות של התיאוריה, ומנסה להתאים אותה בהתאם לגילויים מהקליניקה: החלוקה של היצרים לשניים, בתיאוריה היצרים הכפולה הראשונה – היא ליצרים מיניים ויצרים של האני, התיאוריה הזו מובאת כתוצאה ישירה לביקורת הקשה ביותר על הפסיכואנליזה מבין העמיתים שלו- במיוחד בולטת התיחסות ליונג, שמבקר באופן מאוד נחרץ את הצימצום של מקור כל הנוירוזות ביצר המיני, לצורך כך פרויד ממציא פתרון פשוט – יש גם יצרים שמקורם באיד וגם יצרים שמקורם באני – האחד דומה לרעב והשני לאהבה.

על פי פנחס נוי, יש דמיון רב בין התיאוריה הזו, לבין תיאורית העצמי כפי שהיא מתפתחת מאוחר יותר על ידי קוהוט, אולם בכתבים של פרויד, יש הצגה מאוד חלקית ולא מוצלחת של התיאוריה הזו ואין שום פירוש שבו הוא משתמש בתיאוריה הזו להסביר קונפליקטים מתוך תיאורי המקרה – ברור לגמרי שזה נסיון ארגומנטלי לחלוטין ולא תגלית ממשית שמשתלבת בתורתו.

אין צורך לאמר, שהתיאוריה הזו, היא בין התיאוריות הפחות מוכרות של פרויד והיחידים שנאחזים בה, הם תיאורטיקאנים מזרם העצמי – אשר גאים להיות ממשיכיו של פרויד ומעדיפים להראות שהוא כבר טען את מה שהם טוענים ולכן אין בכך סטירה לפסיכואנליזה – הם יכנו את האנרגיה הזו, אנרגיה נרקסיסטית – שהחיבור שלה הוא לעצמי.

תיאורית הייצרים הכפולה השנייה - אחד האלמנטים השנויים במחלוקת ביותר, הינו מקור הרוע והתוקפנות – כאשר בהסברים המוקדמים של פרויד, דרך המודל היצרי, נראתה התוקפנות בשני אופנים - היצר המיני תוקפני - ביקורת חריפה אותה ממשיכים לשמוע עד היום, היא התגובות של הפמיניסטיות, כנגד המודל המוקדם בו הבהיר שהתוקפנות שייכת ליצריות הגברית – הגבר, כדי להתגבר על התנגדות האישה נאלץ להפעיל כוח... הסאדיזם, הוא חלק מאותה תוקפנות מולדת שהיא אופן יצרי "נורמאלי לגבר"... אין צורך לאמר, שפרויד בעצמו, חש את הבעיתיות (במיוחד כאשר מתחילות להופיע תגובות נשיות לחוסר האיזון). בהמשך, בוצע ניתוק בין היצר והתוקפנות, כאשר התוקפנות מוסברת כתוצר של מניעת האפשרות לזכות בסיפוק.

כאשר פרויד מפרסם את התיאוריה שלו אודות הנרקיסיזם, הוא מבין בעצמו שיש סטירה בין תיאורית היצרים הכפולה ובין התיאוריה המסבירה את הנרקיסיזם ולצורך כך, מציג את המודל המחודש. השינוי מופיע במודל הכפול השני, המודל חדש (1920) – בו ישנו ייצר נוסף – כמו היצר המיני והוא היצר להרוס, מה שמאוחר יותר יכונה טנטוס. שני דחפים שהולכים יחד – מהצד האחד ליצור ומהצד האחר להרוס – גם המזון אותו אנו רוצים, אנחנו הורסים כדי לעכל אותו שיהפוך להיות חלק מאיתנו... הכוונה היא שהתוקפנות היא כלפי הסובייקט, הוא שואף כבר מתחילתו לסגת למצב הראשוני, של השקט הראשוני, להתפורר, לכיוון ה"נירוונה" – כפי שניתן לראות בתיאוריות המזרחיות.

לעומתו, היצר השני פועל לכיוון של יצירה והמשכיות – שני היצרים האלו מאזנים זה את זה, כאשר האיזון בין שתי הכוחות האלו משמעותי.

הבשורה החדשה לא מתקבלת באהדה בקרב הפסיכואנליטיקאים ובהמשך, מעטים הם התיאורטיקנים אשר מאמצים את התיאוריה – בין הבולטים שבהם – מלאני קליין.

הנושא של יצר ההרס הוא מורכב מאוד – יש כמה וורסיות של היצר הזה והרבה בעיות מתודולוגיות לגבי ההוספות שלו במקומות השונים.

לכאורה פרויד מייחס את ה"הוכחה" לקיומו של יצר כזה, משלושה נושאים שונים שבהם הוא צופה בקליניקה – האחד המשחקים שחוזרים על עצמם אצל הילדים, השני החזרה של האירוע אצל אלו שסובלים מטראומה והשלישי הנוירוזה של כפיית החזרה.

כאשר פנחס נוי מנסה להסביר מאיפה הגיעו ההסברים האלו, מובאת כאן טענה כפולה – אחת שקשורה לתקופות ההיסטוריות והשנייה שקשורה לתהליך של פרויד בפרקטיקה.

צריך להבין שמדובר בכך שכמטפל, גרינברג {גם את כתביו ניתן למצוא ב"תולעת ספרים"} מתאר שמתוך תיאורי המקרים, מצביעים על המפגש הכמעט סיזיפי כמטפל – מתוארים 114 אזכורים מטיפולים, מתוכם רק 14 מתוארים כתוארי מקרה, מתוכם רק 4 תאורים של טיפול פסיכואנליטי מלא שלו ומתוכם רק 1 מתואר כהצלחה. החוויה הסזיפית הזו, שלמרות כל ההשקעה באנליזה, המטופלים מצליחים להתנגד לטיפול, לחזור חזרה ובמיוחד במקרים של מה שבמונחים של היום מכונה הפרעת אישיות גבולית, מדובר בהתקדמות וחזרה שוב ושוב לנקודת ההתחלה. הכישלון החוזר הזה, זקוק להסבר – ההסבר שלפיו יש לכולנו גם יצר הפוך, שמכוון להרס, יכול להסביר את החזרה לאחור. במילים פשוטות – האדם רוצה להצליח בטיפול, אבל גם רוצה להישאר חולה. במילים פשוטות, מקור אחד להסבר של הופעת היצר הזה, הוא התירוץ של פרויד, למה כל כך קשה להצליח לשנות את המטופל החולה. בנושא הזה, חשוב להבהיר, שבמונחים שלנו היום, נראה שמדובר בעיקר במקרים של הפרעות אישיות, שבהן באמת יצר ההרס העצמי הוא מרכזי.

החלק האחר בהסבר האישי של פרויד – סובב סביב התקופה, שבה לאחר מלחמת העולם הראשונה, צריך לתת הסבר כלשהו ל 20 מיליון ההרוגים.

ההסבר של הדוגמאות שפרויד מביא ל"יצר ההרס" "כפיית החזרה" – הנוירוזה הטראומטית, ומשחק הילדים, הם הסברים די מוזרים כ"הוכחה" ליצר הזה.

במיוחד שבשתי הדוגמאות הראשונות כיום אנחנו מבינים שהחזרה לכאורה בדיוק על אותם הדברים, היא לא בדיוק כך - גם בטאומה וגם במשחק הילדים, כאשר נחקרו לעומק, נמצא שיש כאן אלמנט של "השתלטות" של האגו – החזרות האלו הן לא לגמרי זהות והן מאפשרות לאגו לאט לאט להצליח "לעקל את החוויה הקשה"לגבי הדוגמא השלישית – אותן העברות בעיתיות, {היא כנראה הגורם הראשי לזה שפרויד חש את אותה מצוקה כמטפל} סביר להניח, שאם הידע שיש לנו היום לגבי הפרעת האישיות הגבולית היה בידיו של פרויד, הוא היה מתייחס לאירועים אלו כיוצא מהכלל ולא בונה על פיהם את הכלל.

מטפלים עכשווים יסתפקו בשתיים או שלוש נסיגות כאלו, על מנת להגדיר את ההפרעה (בורדר ליין) ובכך ימנעו מעצמם את הסבל הרב שבאותה חווית כישלון חוזר.



לסיכום תורת הנוירוזות – התורה השנוייה ביותר במחלוקת של פרויד, הייתה גם עבור פרויד עצמו לא פשוטה לעיצוב. הניסיונות השונים לתקן את התיאוריה כולל הוספת יצר ההרס פעם אחת והגדרת היצרים של האגו בפעם האחרת, לא ממש הצליחו לשכנע והרבה מהמבקרים את פרויד משתמשים בתורה הזו כדי להציג את הפסיכואנליזה כולה כשטות גמורה.

יחד עם זאת, ברור לחלוטין שהמונחים עצמם הוטמעו, כמעט כל מטפל משתמש באותם מונחים מתחום תורת היצרים – לא פעם אנחנו שומעים בתחום התרפיה באומנות, את המונח: חומרים רגרסיביים למשל – לאיזה רגרסיה מתכוונים המטפלים ה"פנומנולוגיים" אם לא לאותה תובנה של פרויד, כי ישנה התפתחות פסיכוסקסואלית, שבה תתכן פיקסציה ורגרסיה.

כך גם כל התיאוריות העכשיוויות אודות השיחרור מהטראומה כמו "להעיר את הנמר" שאוחזות בהנחות מתחום הפסיכולוגיה האבולוציונית, אך נשענות על התובנה שישנה שם אנרגיה עצורה מינית ואנרגיית הרס, שרק באמצעות שיחרורה ניתן יהיה "להעיר את הנמר".

ישנם מעט מאוד תיאורטיקאנים שהמשיכו ישירות את תורת היצרים והפכו אותה למוקד הטיפול, כמו למשל רייך, שפעל לשחרר לחלוטין את המטופלים מעקבות מיניות והתוצאות הבעייתיות שצמחו מהתיאוריה היה ביסום החינוכי שלה – כך למשל, כאשר בנו את "סאמר היל" על פי אותם עקרונות, שיחררו המדריכים את הנערים מבחינה מינית, עד שהמידע הזה הגיע להורים וגרם לקריסה של אחד הסיפורים היותר נועזים בחינוך.

מבחינת התחום של התרפיה ההבעתית, העיסוק במה שמכונה היום "גוף נפש" רובו ככולו מצוי בתיאוריה המוקדמת הזו של פרוייד. ההכרה בקיומם של תהליכים ראשוניים ומשניים, התובנה לגבי ההתפתחות הפסיכוסקסואלית לצד השילוב במיומנויות מתחום הידע העתיק מתורות המזרח, מהווים חלק מרכזי בעיצוב הטכניקות של המטפלים בתנועה ובמגע עד עצם היום הזה.

מעניין לראות את ההתפצלויות שחלו בעקבות הויכוחים אודות כל אלמנט בתורה, החל מקיומו של יצר נוסף על יצר המין, דרך הויכוחים על מהותו של יצר ההרס ועל קיומם של אלמנטים כמו ליבידו שמופנה החוצה לעומת הליבידו הנרקסיסטי. כמעט כל שאלה כזו, פיצלה בין זרמים שלמים של תיאורטיקאנים שראו בחיפוש אחר האמת הטהורה הזו כאילו כתביו של פרויד היו תורה מסיני.

לאלו שמעוניינים למצוא תיאורטיקאנים בתוך הפסיכואנליזה שממשיכים בגישה גם היום, מומלץ לפנות לפסיכואנליטיקאים צרפתים, במיוחד אנדריי גרין. (אם כי התיאוריה סבוכה ורחוקה מהמקור).

2 comments:

  1. אני רואה שלא כל התורות סוכמו כאן, אז למי שזקוק להמשך, יהיה פרק נוסף בהמשך - או שפשוט תקחו את הספר של פנחס נוי ותשלימו...

    השבמחק
  2. סיכום בהיר וממצה. עבודה טובה! היה לי מאד מעניין לקרוא ולהעמיק מעט יותר. מעניין אם אפשר לנתח מדינות לפי התאוריות הללו. זה היה יכול להיות נחמד לנתח את מפת ישראל בצורה כזו.

    השבמחק