טופס יצירת קשר

שם

אימייל *

הודעה *

יום שלישי, 21 במרץ 2017

כישלונות למופת – בתחום התרפיה באמנות

האפשרות לראות את תרומתם של תהליכים שנחווים ככישלון.


לאחרונה העליתי פוסט אודות כישלון שלי בתחום השיווק, כשלא התקבלתי למקום מסוים והצגתי את הלמידה שלי מאותו האירוע. היו לזה תגובות מרגשות.
לי זה היה כל כך טבעי לשתף בכך, כי אני נמצא במקום מספיק בטוח בעצמי, שלא הופך כישלון במשימה לסוג של הכללה – "אני כישלון" או משהו דומה.
חשבתי לעצמי, שלי זה כבר די ברור, בגיל 51 עם רצף מפואר של כישלונות מקצועיים, עד כמה הכישלונות הם הכרחיים ועד כמה קשה להתייחס למה שנתפס ככישלון באותו הרגע מכיוון אחר ורק במחשבה שנייה, לא פעם במרחק הזמן, אני יכול לומר – היו אלו כישלונות למופת.
נאמן – היה ילד ממש ממושמע, כל המפגשים היה עסוק בלרצות אותי, היה נראה כאילו הוא לא מוכן לעשות שום דבר שאני לא אגיד לו. ניסיתי מפעם לפעם לשתוק, להמתין שהוא יפתח בעשייה, אבל הוא מיד שאל: מה עושים ?
שאלתי מה אתה רוצה לעשות ?
והוא עם הזמן למד – אמר לי – מה שאני רוצה, זה שאתה תבחר מה עושים...
ההורים פרודים, האם מגיעה לבדה לפגישות. במפגש אתה בתחילת התקופה, בדקתי מה תהיה הצלחה בטיפול עבורה.
אמרה: אני רוצה שיפתח קצת, שיהיה מסוגל להביע את הרגשות שלו.
במהלך כל אותה שנה, היא דיווחה כמה הוא אוהב לבוא, שהוא ממש נהנה.
בפגישות עם נאמן, הוא המשיך להיות ממושמע מאוד, תמיד בדק שהוא עושה רק מה שצריך, התפתח מאוד ביכולת לבחור בעצמו את החומרים, בהמשך אפילו הפסיק לבקש ממני להציע תרגיל והיה עובד באופן עצמאי. 
היצירות היו אמנם מאוד מדויקות וזהירות, אבל בהחלט ניתן היה לראות שהן מבטאות, אם כי הוא לא הרבה לשתף במילים אודות התכנים.
סיום הטיפול היה סוג של הפתעה, הם הגיעו יחד הוא ואמו, המפגש כולו היה נחמד וחביב, יצרו יחד, הוא ארז את תיקיית היצירות שלו ובחלק האחרון הביא לי מתנה שקנו עבורי.
לא כל כך ידעתי איך להתנהג, הייתי אז מטפל די צעיר ובמחלקה שבה עשיתי התמחות היה אסור לקבל מתנות ממטופלים. 
בכל זאת, קיבלתי אבל הייתי כנראה קצת נבוך. אמרתי רק. תודה ומיד עברתי למשהו אחר.
מספר דקות אחר כך, האמא התחילה לדבר איתי, הוא כבר רצה לצאת. 
היא הסבירה לו יפה שיש להם עדיין זמן והייתה רוצה קצת לשמוע ממני דברים. 
פתאום, הוא זרק את המתנה על הריצפה, יצא מהחדר, טרק את הדלת ופרץ בבכי מר, תוך התרחקות מהירה מתחום הראייה שלנו.
האמא הייתה מזועזעת, מה עשית, אני לא מאמינה, הוא כל כך העריך אותך ואהב אותך...
אני לא בדיוק הבנתי למה בדיוק היא התכוונה.
גם היא יצאה אחריו בטריקת דלת.
הרבה זמן, נשארתי עם אותה ההרגשה הקשה, של הזעם המשותף ששניהם הטיחו בי.
מאוחר יותר הבנתי – המטרה הראשונה של הטיפול הייתה הבעת רגשות -איזה יופי, הוא עשה זאת. הילד הממושמע, סוף סוף הביע בצורה האוטנטית ביותר.

מקרה שני – ים
ים אישה מרשימה, הגיע לטיפול ומהרגע הראשון, משהו בה נגע בי.
אמנית רגישה, חשופה, כמעט בלי עור. כל מילה, כל הערה שלי, הייתה נקלטת ונלקחת בשיא הרצינות.
היכולת שלה להגיע למה שמכונה Flow, חוויה של זרימה, של כניסה לתוך תהליך כזה, שבו היא כמעט ושוכחת את היום יום ונכנסת לתוך העולם היצירתי, לחוויה הייתה יוצאת דופן.
אחד הנושאים שעלו בצורה די עקיפה, הייתה הבחירות שלה בחיים. 
זה לא היה נושא השיחה המרכזי, אלא עובדה שהעירה כדרך אגב, שהיא בחיים לא הייתה נפרדת מבעלה, אבל שבסך הכול היא לא באמת מסופקת ומזמן כבר ויתרה על זה.
אם יום אחד הוא היה אומר לה שהוא נוטש, היא הייתה מרגישה הקלה.
הטיפול היה נראה בשיאו, כל מפגש היה חזק מהקודם. היא שיתפה בחלומות, ידעה ליצור אותם ולהעמיק לתוכם, ידעה לפרש בעצמה ונראה היה לי שכל מה שאני צריך הוא להיות שם אתה ולשמור עליה. כי בחוויה שלי, היא ממש חסרת עור, כאילו כל משב רוח שעובר מכאיב לה, כל אמירה נצרבת בה. 
היא קולטת הכול יודעת כל כך הרבה אודות הנפש שלה, אודות האחרים שסביבה.
אחד הדברים שהכאיבו לה במיוחד, היה חוש הצדק המפותח יתר על המידה. היא לא הרשתה לעצמה לפגוע בשום חיה, באף אחד ולקחה את האחריות על העוול של העולם כולו על כתפיה.
לצד הערכה אליה, גברה בי הדאגה, עד כמה היא תוכל לסבול ? 
מתי היא תתחיל לדאוג לעצמה ?
באופן די מפתיע, בפגישות היא התחילה להרשות לעצמה, היה נראה לי שבחדר הטיפול היא כבר מסוגלת לעשות מה שבא לה, מתחיל להיות לה נעים להגיע. 
אבל נראה שלהגיע לטיפול לא היה לה פשוט. כך למשל, כאשר הגיע עם כאב ראש חזק, בסיום הטיפול כששאלתי, מה עם כאב הראש, הרי כמעט שביטלת, איך את עכשיו ?
היא הופתעה ואמרה - עבר, עכשיו  לא כואב.
די הופתעתי, כאשר לאחר תקופה יחסית קצרה, היא התחילה להעדר המפגישות, תחילה לכאורה הכאבים גברו, סוגים שונים של בעיות גופניות, שלא מאפשרים לה להגיע יותר. 
אבל, לאחר נדנודים שלי, הבהירה במכתב ארוך במיוחד – שיש לה סיבות טובות מאוד להפסיק את הטיפול.
הרגע הראשון היה כואב. 
עלבון, דאגה, אכזבה, החשש שאולי עשיתי טעות, רצתי מהר מידי, דחפתי יותר מידי, משהו שדרשתי ממנה גרם לה להישבר.
אבל, מאוחר יותר, אחרי כמה לילות הבנתי. 
הינה שוב, בדיוק כמו נאמן, גם היא עשתה בדיוק את מה שרצתה – היא הצליחה להיפרד ממני. 
לבחור בעצמה - לא בי.
יש סיכוי שהעזיבה שלה את הטיפול, היא התחלה של היכולת שלה לפתח אסרטיביות, כזו שתאפשר לה בבוא היום, גם לבחור לשנות את הזוגיות שלה. 
לבחור רק מה שטוב לה.

אז בפעם הבאה שמטופל נוטש אתכם, תנסו גם אתם לבדוק, האם הנטישה הזו עצמה היא אלמנט תרפוייטי עבורו ?
יכול להיות שתקלקלו אם תהיו מוצלחים מידי, אם לא תאפשרו למטופלים לנטוש, לא תאפשרו להם לחוות אתכם כגרועים, כבלתי מספקים, ככישלון... ההצלחה להיות כישלון היא כנראה לא דבר פשוט בכלל...

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה