החל מהבג"צ בשנת 2004, התחילה התנועה סביב הנסיון לחוקק חוק שיגדיר את המקצוע שלנו - טיפול ביצירה והבעה/תרפיה באומנות.
התהליך המסורבל שעבר עד כה, נראה כל כך מורכב שהייתי נזהר מלנסות לסכם את מה שאני מבין - כי בכל פעם שאני מסביר משהו מסביר לי משהו שלא דייקתי בו.
יחד עם זאת, מספר דברים ברורים לי:
1. מה שעבר בקריאה ראשונה כולל - דרישה לתואר שני בתחום.
2. ההגדרות שהוצעו כוללות 900 שעות התנסות במהלך הלימודים ועוד 900 שעות בתום הלימודים.
3. עד לרגע זה, אין החלטה בנוגע ל"תקופת הביניים" - מה יעלה בגורלם של אלו שעובדים בתרפיה באומנות לפני שהחוק נכנס לתוקף ?
לגבי שלושת הסעיפים האלו, רציתי לחדד מעט את הבעיתיות ואת הצורך להצליח לעורר את העושים במלאכה:
1. הדרישה לתואר שני, יצרה בהלה בקרב הרבה מאוד סטודנטים לתרפיה באומנות - כל המסלולים להכשרת מטפלים, הם ללא תואר שני וכולם נבהלו שמה התעודה הזו לא תספק בבוא היום והמחוקק יאמר את דברו.
חלק גדול מהמכללות הגישו בקשה להכרה לתואר שני -
אלא שאף אחד עדיין לא קיבל את האישור מהמל"ג - מה יהיה בעתיד ?
מי מהמכללות תהייה רשאית להמשיך לתואר שני ?
האם מכללה להוראה יכולה להכשיר לתואר שני בתרפיה באומנות ?
האם יהיה מסלול שמכונה "קליני" ?
האם יתכן שבוגרי המסלולים לתואר שני שמסיימים כעת, יגלו שהם בכלל לא למדו במסלול שנדרש ?
כי המסלול שיוגדר בחקיקה יהיה בחוג לתרפיה באומנות, שתרם נפתח בישראל ?
מראש, אני מודע לתגובות של אוניברסיטת חיפה ולזלי -
אז אענה לפני שתתקיפו -
לחיפה - התואר השני שלכם, למיטב ידיעתי, הוא לא בחוג לתרפיה באומנות, היות שעדיין אין חוג כזה - ואם תתממו ותאמרו שאין בעיה אם התואר הוא בחינוך או עבודה סוציאלית ולא בתרפיה באומנות.
אומר רק זאת - לפני זמן לא רב ביקשתי להתקבל ל"מחקר מקדים" (לקראת דוקטורט) באוניברסיטת חיפה, שם למדתי תעודה בתרפיה באומנות והשלמתי בשנת 1996 לתואר שני - כמובן שלא היה בתרפיה באומנות, אלא בחינוך - והיות שהייתי במסלול של ייעוץ חינוכי - זכיתי לתואר כפול "חינוך במגמות ייעוץ חינוכי וחינוך מיוחד" - עם בקשתי להתקבל למסלול לחינוך מיוחד - הופתעתי שהחוג לחינוך מיוחד לא רואה בי תלמיד החוג - כי אני מוסמך בחינוך במגמת חינוך מיוחד...
אז, אל תתפלאו אם בבוא היום כאשר תרצו לעשות דוקטורט בתרפיה באומנות תגלו שתואר שני בבית הספר לחינוך מיוחד שיושב בחוג לחינוך בשיתוף עם עבודה סוציאלית, לא יהיה מספק עבור החוג העתידי, וכן לא יפתיע אותי אם יהיו אפליות כלשהם בנוגע לאבחנה בין מי שסיימו תואר שני בחוג אחר שאיננו החוג העתידי שתרם הוקם.
למי שחושב שהדברים שלי באויר - שיבדוק את תגובת יו"ר הוועדה ח"כ אדטו בישיבה האחרונה שפורסמה - כאשר שאלה בדבר החוג לתרפיה באומנות - "האם יש מסלול לתואר ראשון בתחום ?" כולם שם הרימו גבה ונזפו בה שלא יודעת שכבר סוכם על תואר שני.
אבל, היא התעקשה - אני לא מבינה מה זאת אומרת שאתם רוצים מסלול לתואר שני כשאין עדיין תואר ראשון...
לגבי לזלי - כידוע הנושא של אוניברסיטה ישראלית מופיע בהגדרה, אם יש לכם חדש ואכן קיבלתם הכרה כאוניברסיטה ישראלית אשמח לשמוע.
בינתיים קולגה, שניסה במקביל אלי להרשם לדוקטורט, פגש תגובות בעייתיות במיוחד לגבי האפשרות להמשיך בארץ לדוקטורט היות שהוא בוגר לזלי בארץ (זה שונה לגבי בוגרי אוניברסיטת לזלי שלמדו בחו"ל).
לסיכום: בנושא התואר שני, יהיו הרבה שאלות שצריך יהיה לענות עליהם:
א. האם זה תואר שני בתרפיה באומנות - בחוג ייחודי, בהגדרה קלינית ?
ב. האם המכללות להוראה יהיו בין המכללות שיזכו לאישור לפתוח תואר שני מוכר לטיפול ?
ג. האם המסלול לתואר שני יהיה רשאי לקיים את ההכשרה המעשית ? או שכפי שנדרש בפסיכולוגיה קלינית, ההכשרה תעשה במכונים להכשרת מטפלים בתום התואר השני ?
ד. האם יוקם מסלול לתואר ראשון, שבסופו של תהליך יהיה התנאי לקבלה לתואר שני בתחום ?
ה. לאור הזמן הרב שנדרש על מנת להקים מסלול לתואר שני, מאיזו שנה יידרשו סטודנטים במינימום של תואר שני.
ו. מה יהיו הדרישות למי שמבקש להורות במסלולים אלו ? לאור העובדה שאין עדיין מסלול לדוקטורט בתרפיה באומנות בישראל ? (האם כל דוקטורט מספק ? )
ז. האם בכלל תשמר הדרישה לאור הבעייתיות הרבה, או שמא, פשוט ירדו מהעץ ?
2. לא פחות בעייתית היא העובדה של ההכשרה המעשית - נכון להיום, מקובל היה שכל המכללות ללא יוצא מהכלל, יישרו קו סביב ה - 750 שעות התנסות במהלך הלימודים. בהצעה שעומדת על הפרק, מדובר על 900 + 900 לאחר תום הלימודים:
א. מה הדרישה של התנסות מעשית אומרת ? האם בוגרי המסלולים לא רשאים לקבל שכר לפני שהם מסיימים את ה 900 שעות הראשונות ?
ב. האם יוחזר מעמד ביניים - "עמית"/"מתמחה" לשלב שבין סיום הלימודים ובין סיום ה 900 שעות - ומה יהיו המגבלות של מעמד זה ?
ג. איזו מן הגדרה מתחייבת בתקופת ההתנסות ? כיום, ההדרכה פרוצה, תרפיסטים לוקחים הדרכה של עובדים סוציאליים, פסיכולוגים ואפילו יועצים חינוכיים ובמקרה הטוב תרפיסטים, אבל גם אז לא מוקפד הנושא של תרפיסטים בדרגת "מדריך" - האם יחול שינוי בהגדרות הללו ?
ד. מה יהיה מעמדם של בוגרי המסלולים שסיימו את 750 השעות והתחילו לעבוד ? האם זה שלא סיימו 900 לפני תחילת העסקתם בשכר ייפגע בהם ?
ה. משרד הבריאות כבר הוציא חוזר מנכ"ל, אבל משרד החינוך בפיגור מאחור, ממשיך להפלות לרעה את המסלולים ה"חדשים" בטענה שהם לא עומדים בקריטריונים: מתי ואיך יוסדר המצב ?
ו. האם המחוקק יצליח להוציא הוראות ביניים, על מנת לסדר לעת עתה את הנושא עוד בתרם יסתיים תהליך החקיקה ?
ז. מי יהיה אחראי על הפיקוח של העבודה המעשית - בתום הלימודים ? בישיבה האחרונה, הבהירו נציגי המל"ג שאין אפשרות לפקח על סטודנט שסיים את לימודיו במוסד, מהצד השני הבהירו משרד הבריאות שלהם אין שום כוחות שיכולים לקיים תהליך פיקוח שכזה ?
ח. האם כל הנושא יקרוס - בגלל העובדה הפשוטה שאף אחד לא הגדיר תיקצוב לנושא ההדרכה ? או שמה העול ייפול על הסטודנטים - שיתבקשו מעכשיו - לא רק לסיים גם תואר שני וגם תעודה, אלא גם לממן הדרכה עבור 900 שעות בתום הלימודים (הערכה גסה 100 שעות הדרכה הם בערך 25,000 ש"ח נוספים...)
3. תקופת הביניים: היות שהחקיקה מתארכת, אין לדעת מתי בדיוק יסתיים השלב - שהרי סביר שגם כאשר יסיימו את הויכוחים יהיה צורך לתהליך התאמת המערכות - למשל, אם יוחלט על תואר שני בתרפיה באומנות, צריך יהיה עוד לפחות 5 שנים עד שיוסדרו המסלולים, כך שלפחות בחמש השנים הקרובות, יהיו עוד הרבה מאוד בוגרים שסיימו הכשרה כתרפיסטים ללא תואר שני:
א. האם תהייה נקודת פתור - למשל כל מי שהתחיל את לימודיו לפני סיום החקיקה, יהיה פתור מהשלמת תואר שני ?
ב. האם בוגרי התואר השני, יידרשו ללימודי תעודה בנוסף ללימודי התואר השני ?
אלו רק חלק קטן מהשאלות שאני יכול להעלות, שעשויים להשפיע על המטפלים העתידיים,
העניין מסתכם לדעתי ב 3 נקודות חשובות עליהן חשוב למקד את הפוקוס:
1. החוק חייב להכיל גם תקציב - בין היתר לשם הדרכה לתקופה הנוספת של הבוגרים - משהו צריך לממן את הליווי והמבחן ולא נראה סביר שהכל יצא מכיסם של הסטודנטים.
2. הנושא של תואר שני צריך מחשבה מחודשת - להערכתי, הרעיון כולו מוטעה ואשמח מאוד אם בסופו של דבר ירדו מהעץ ויבנו מסלול של לימודי תעודה - שיכלול תואר ראשון בטיפול בהבעה ויצירה ועוד 3 שנים של הכשרה מקצועית בטייפול, כולל הדרכה ומבחן - בדומה למה שהיה נהוג על ידי י.ה.ת עד שמשרד הבריאות נכנס לתמונה - הצגת מקרה, על טיפול.
3. טיפול מיידי ב"תקופת הביניים" - העלתי את הנושא מספר פעמים, אולם נדחתי - כי נראה היה שמאוד קרובים לסיום.
הנושאים שהעלתי כאן, יכולים להבהיר עד כמה אנחנו לא קרובים לסיום, לכן לפחות הייתי מפצל - דורש מהוועדה לדון תחילה בדרישות זמניות - רישוי זמני של הבוגרים לפי הנוהג הנוכחי: קבלת הכרעה בדבר הגוף שיהיה רשאי לבחון מי עומד בתנאים שנקבעו ע"י הוועדה המייעצת - ואלו שייעמדו יזכו לרשות זמנית לעסוק במקצוע, עד לתום החקיקה.
יום חמישי, 30 בדצמבר 2010
יום שלישי, 28 בדצמבר 2010
יום רביעי, 24 בנובמבר 2010
פרויד והפסיכואנליזה
על מנת להבין את התיאוריות של פרויד, צריך להכיר תחילה בעובדה שנכתבו מספר תיאוריות ומספר רב יותר של מודלים, במשך 50 שנה, אשר עברו שינויים ותוספות בכל אותה תקופה ותורגמו מגרמנית באופנים רבים ומגוונים, דבר שיוצר לא פעם בלבול בין תרגומים שונים של מונחים בסיסיים.
tבחנה בין מודל לתיאוריה – המודל הוא האופן המוחשי שבו ניתן להסביר תופעה מופשטת – המודלים מגיעים מתחומים מוכרים אחרים, כדי להסביר תחום חדש. התיאוריה לעומת זאת באה לתת את ההסבר עצמו.
סוגי התיאוריות –
התיאוריה הדטרמניסטית, (דטרמניסטי – קבוע מראש) היא במרכז התפיסה הראשונה של פרויד – תיאוריה שבה יש שאיפה להסביר כול ממצא הן ברמה של מה גרם לו והן מה יקרה בעתיד – תוך צמצום לגורמים ברורים ומובחנים.
האמונה הבסיסית של פרויד קשורה למדע של אותה תפיסה שהעמיד את המטרה הזו בחזית מדעי הטבע ובראש ובראשונה הרפואה – הרופא ה"מודרני" שלא כמו בתקופות הקודמות, מתיימר להבין את המקור למחלות ואז למצוא תרופה שתרפא את המחלה ולא רק תפחית סמפטומים בלי להבין כיצד היא מבצעת זאת. הגילוי של החיידקים באותה תקופה, מעלה את הציפייה להבין עוד ועוד על אותן גורמי המחלות, עד שהמדע יוכל להגיע ל"תיקון" המלא.
כיום למעלה ממאה שנים מאוחר יותר, אנחנו יודעים כמה מעט התקדמנו אפילו שם ברפואה – ככל שהרופאים מגלים יותר הם מבינים כמה נותר בלתי ידוע. ובמיוחד הפנטזיה שהינה נמצא את התרופה לכל המחלות, בדיוק כמו שמצאנו את האנטיביוטיקה, מתרחקת שוב ושוב – מרבית התרופות כיום, אינן מרפאות, אלא מחלישות את הסימפטומים. גם כיום עומדת בראש הפנטזיה של ג'ין תרפי – אותו וירוס שנצליח לשבט ולהעביר באמצעותו תיקון לתא המקולקל, אלא שלמרות ההצלחות החלקיות במעבדה, אין לנו עדיין הצלחה רבה, אפילו לא כנגד ההצטננות.
התיאוריות מהפרקטיקה - עוסקות יותר בכוונה "תיאוריות אינטנציונליות". (למה מכוון המהלך)
תיאוריות טלאולוגיות וכן תיאוריות מתחום הפנומנולוגיה – באות רק לתאר איך הדברים קורים ולא למה או מה המטרה שלהם – תיאוריות כאלו נחשבו בעיני פרויד לנחותות יותר והשאיפה שלו כמדען בתקופתו הייתה להכליל בין תחומי מדעי הטבע ולתת מענה תיאורטי לשאלת נפש האדם כחלק ממדעי הטבע.
עם השנים, בעיקר לאחר תיאורית הקוואנטים ולאחרונה עם הופעת מדע הכאוס, נראות היומרות הראשונות של פרויד כאוטופיות ודווקא התיאוריות הפנומנולגיות והנסיונות להתייחס לפסיכואנליזה כמדע לינגוויסטי – כלומר שהתרומה העיקרית שלו היא בהוספת שפה שמאפשרת דיון על האלמנטים שלפני הופעתה לא ניתן היה לדון בהם, הפכו את הקערה על פיה והפסיכואנליטיקאים המודרניים מתרחקים דווקא מהתפיסה הבסיסית של פרויד – היינו, שהשאיפה המדעית העיקרית היא להביא לתיאוריה דטרמיניסטית שמוצאת את הגורם העיקרי בצורה הפשוטה ביותר.
אפילו בתוך הזרם הפסיכואנליטי, יותר ויותר תיאורטיקאנים חוברים אל הגישה האינטנציונלית, כלומר מוותרים על הגישה הדטרמניסטית לטובת מציאת הדרך שמוכיחה את עצמה בפועל.
הגישה ההתייחסותית מדגימה היטב את השינויים הללו, כאשר רבים מהתיאורטיקאנים בזרם זה, למרות שמכנים את עצמם פסיכואנליטיקאיים, נטשו את הכוונה התיאורטית המקורית של פרויד וחברו להסכמות אותן למדו מהיידגר ומתוך תובנות המדע החדש.
המודלים: שלושה מודלים מהווים ציר מרכזי בתורתו של פרויד, עם שינויים רבים שחלים בכל אחד מהם במהלך התקופה ופיתוחים של תתי מודלים נוספים בהמשך.
1. המודל הדינאמי – התפיסה הבסיסית של מודל דינאמי, היא שהנפש היא "מכשיר פסיכי" שיש בתוכו כוחות שונים שפועלים, חלקם משתפים פעולה, חלקם נמצאים במאבק והתנועה של הכוחות הזו היא שמעניינת את החוקר, המושגים המרכזיים הם: הקונפליקט, פשרה ועיכוב. בהרבה מקומות, מתייחסים כיום למונח מודל דינמי, כאילו מדברים על כל הפסיכותרפיה שהבסיס שלה הוא פסיכואנליזה.
בתחילת הדרך, המודל הדינמי איננו כל כך מובחן – ישנו דיבור על כוחות שפועלים זה כנגד זה, אותן ממצאים מתוך הקליניקה, שבה המטופלים מדברים על הרצונות הסוטרים שלהם, על הדחפים שבהם הם נלחמים, על תחושות שמובילות אותם לעשות משהו "בניגוד לרצונם", רק בתיאוריות המאוחרות יתפוס המודל הדינמי את האופי המוכר כיום של מאבקים בין הראשויות – איד וסופר אגו שבאמצע המתווך הוא האני.
כתרפיסטים באומנות, מה שמעניין אותנו הוא איך זה נראה ?
מהו אותה תמונה שעומדת מול מי שמצייר לנו את המודל הדינמי ?
התמונות שמוזכרות בספרות הן דינמיקות שונות – לפעמים צבאות שנלחמים זה בזה, לפעמים דינמיקה של החומר הנוזל ולפעמים הדינמיקה של קבוצה – שבה דמויות שונות מייצגות את החלקים השונים שבתוכנו.
2. המודל האקונומי – מתוך התפיסה של הכלכלה, לפיה יש אפשרויות לבצע חישובי ערך של כל דבר, המרכז במודל האקונומי הוא האנרגיה, כמויות האנרגיה האלו לא ניתנות למדידה, אבל חלים עליהם חוקים שונים של האנרגיה – בין היתר, היכולת להמרה של אנרגיה אחת בשנייה, כך למשל רגש יכול להיות מומר במחשבה, יכול להיות מומר בהתנהגות והאנרגיה נשמרת. מקור האנרגיה הוא האובייקט (האם) וממנו ניתן להתמלא באנרגיה, אלמנט זה מכונה קטקסיס, עודפי האנרגיה שנצברים כתוצאה מחוסר יכולת למצוא פורקן גורמים לאי-עונג ואילו הפריקה שלהם, המכונה קטרזיס, גורמת לעונג.
גם הכוחות המתנגדים לטיפול כמו הדחייה נכללים במודל.
המונחים המרכזיים: הטענה, היתק ופירוק.
בהרבה מהדיונים, אנחנו זוכים לראות את הבלבול, כאשר המשתתפים אומרים שהם מדברים על המודל הדינאמי, אבל מתיחסים למודל האקונומי – חשוב לציין, שהמודל האקונומי, הוא המחובר ביותר לתדמית של הפסיכואנליזה, אם כי מעטים מכירים בכלל את המונח אקונומי ומתוך המודל הכללי, מה שמוכר הוא בעיקר התיאוריה על האנרגיה המינית. בהמשך הסיכום תוסבר המורכבות של התיאוריות שצמחו על סמך המודל הזה ויובהר עד כמה התפיסה הפשטנית שבה מוזכרת שוב ושוב הגישה של פרויד לנושא איננה קרובה למציאות. המשפטים כמו "פרויד אמר שהכל סובב סביב המין" אינם שיקריים, אבל בהחלט יש בהם פישוט יתר של הרעיון ועל כן כדאי לקרוא בין השורות בנוגע לפיתוח התיאוריות שקשורות במיניות, לפני שעוברים לביקורת אודות התיאוריה שלכאורה ידועה לכול.
העניין שלנו כתרפיסטים באומנות במודל האקונומי, קשורה למונחים שנמצאים בשטח ונעקרו מהקשרם המקורי – השימוש במונח "חומרים רגרסיביים" למשל, או הקטרזיס כחלק מהתהליך הטיפולי, כל אלו לא יכולים להיות מנותקים מהתובנות הללו, גם אם התיאוריה של פרויד מבוקרת מהרבה בחינות אחרות. לכן, בבואנו להשתמש במונחים הללו, רצוי שנכיר תחילה את המקור ממנו נשאבו המונחים.
בתקופה המוקדמת של פרויד, התיאוריה האקונומית הובילה לתפיסה טיפולית שבהרבה מהטכניקות שלנו כתרפיסטים באומנות אנחנו מיישמים בפועל – היכולת להכיר מדדים של פיקסציה (קיבעון) ולהבין את המשמעות של תהליכים וחומרים יצירתיים שעשויים לאפשר שיחרור מאותו מקום היא מהותית.
הדימוי האקונומי – כאילו מדובר בעולם הכלכלה, נתקל בקושי בעיקר בגלל אחת היומרות שעד כה לא עלתה בידי הפסיכואנליזה לממש – היינו היכולת למדוד את הכמויות של האנרגיה הזו ולבצע עליה חישובים.
לו היה ניתן לכמת את האנרגיה ולראות שאותה אנרגיה שמושקעת בהדחייה (הרחקה של מידע מהמודע) נלקחת מהיכולת לחוש סיפוק, הרי שניתן היה לקשר טוב יותר למונח "אקונומי". נראה שבגלל העדר המדדים והאפשרות לחשב, ירד המונח אקונומי עם השנים והמונח פסיכוסקסואלי נשמר כשם המוכר יותר, למרות שהוא מייצג רק תת מודל – אותו מודל שמתאר כיצד עובר הסיפוק מאיזור גיניטאלי אחד לבא אחריו.
3. המודל הטופוגרפי – התפיסה שניתן להתבונן בנפש כמו במפה, או אלמנט גיאוגרפי כלשהו, מתחילה במודל הטופוגרפי הראשון, שם סימן את ההבחנה בין המודע ללא מודע, כמו קרחון שיש בו חלק קטן מחוץ למיים והרוב מתחת למיים, מאוחר יותר מוסיף את הסמוך למודע, שהוא אותו אלמנט שיכול להיחשף באמצעים שונים והמודל הטופוגרפי השני, מכונה המודל סטרוקטוראלי– מודל שונה לחלוטין, למרות שבתחילה פרויד מנסה לתאר אותו רק כעדכון של המודל הטופוגרפי, אבל בפועל מדובר כבר במודל שמציג את השילוב עם המודל הדינאמי, שם נכנסים המונחים אגו סופר אגו וסתם.
הרעיון של לא מודע, איננו המצאה של פרויד, פילוסופים שונים כבר הזכירו את האפשרות לכך שחלק מהאלמנטים המנטאליים הם לא מודעים – ניטשה למשל, מכנה זאת "המחשבות שמאחרי המחשבות". הדרך הראשונה לחשוף את הלא מודע בה פעל פרויד כרופא הייתה באמצעות ההיפנוזה, יש גם מקורות שמדברים על שימוש בסמים.
כשההדגמות הללו של חשיפה של דברים שקרו והאדם לא זכר על ידי ההיפנוזה מהווה הוכחה לקיומו של לא מודע כזה, אלא שכאשר עובד בדרך זו, מגיע אמנם להרבה מידע, אלא שהטיפול עדיין לא ממש מצליח לשנות את המצב הקבוע – רק לקדם חילופי סימפטומים. הדרכים שפרויד חותר באמצעותם אל הלא מודע בהמשך יהיו בעיקר באמצעות ניתוח החלומות והשימוש בפירוש ההעברה, יחד עם זאת עוד הרבה מאוד טכינקות נוספות – כמו השימוש בפליטות הפה, אסוציאציות חופשיות, אומנות בדיחות, כל אלו יכולים ללמד על הלא מודע.
נראה שהתרומה העיקרית של המודל הטופוגרפי בתחום התרפיה באומנות, קשורה לאופן הפעילות המתואר בשכבות השונות – כאשר מדובר על תהליכים ראשוניים ושניוניים: התיאוריות הפסיכואנליטיות העכשוויות – כמו למשל הגישה ההתייחסותית, מוצאים מקום משמעותי ביותר לממצא הזה – מיטשל מתייחס הרבה מאוד לגילויים השונים אודות התהליכים הראשוניים והמשניים – אלא שכנגד הגישה של פרויד שתחמה את התהליכים הללו כגבוהים ונמוכים – אלא שבניגוד לגישה הקלאסית, רואים מרבית התיאורטיקאניים המודרנים את הטעות המרכזית בהפיכה של החיפוש אחר התהליכים המשניים למשימה המרכזית, בעוד מרבית התיאורטיקאנים ההתייחסותיים מייחסים חשיבות מכרעת למטפל המסוגל לשהות בתהליכים הראשוניים – במילים פשוטות, ניתן לאמר, שהפסיכואנליטיקאי הקלאסי המתין לחלום כדי לפרש אותו במילים, לויואלד למשל, רואה את הצורך להאזין לרמה הראשונית של המילים, אותה רמה של לפי שמגיעים למשמעות הסמנטית שלהם – התחושות והרגשות שאליהן הן מחוברות – דרך הצלילים ודרך מי שממנו באה אותה מילה בעברינו.
בציור למשל, זה הרבה יותר פשוט – הפסיכואנליטיקאי הקלאסי, היה מתבונן ביצירה הגמורה מנסה לעמוד על המשמעות של הדימויים שבה, תוך שהוא בוחן אותה כמילים שלמות, בעוד המטפל ההתיחסותי בדומה למטפל הפנומנולוגי, יעסוק בנסיון להיות שם כאשר הדברים קורים, לחוש מה עולה בחלל החדר בעת תהליך היצירה – כיצד הוא מושפע מהתנועה של המטופל, מהעוצמות, מאיכות הקו, הכתם וכל מה שעשוי להשפיע על ההיבטים הלא ראציונליים – הראשוניים, שבמובן מסויים ניתן להשוות את הדבר ליכולת של המטפל להיות עם המטופל בעת שהוא חולם ולא להמתין לתוצר של זיכרון החלום שעבר כבר את העיבוד של הרמה השניונית.
התיאוריות
החלוקה לתיאוריות די מורכבת, ניתן להתבלבל ולחשוב מתוך הדברים בספר, כאילו הוצגו על ידי פרויד בסדר כלשהו רשימה של תיאוריות. כמובן שפרויד עצמו התיחס לתיאוריות השונות כרצף של גילויים שכולם חלק מהתורה הפסיכואנליטית ולעיתים ניסה אפילו לגמד את ההבדלים בין התיאוריות שהשתנו מאוד בתקופות השונות.
החלוקה של פנחס נוי, מתיחסת לשתי תיאוריות שמסבירות נושא ספציפי ובהמשך התיאוריות בהקשר של המודלים שהוזכרו למעלה. החשיבות הגדולה היא בהצלחה לארגן את ההסברים השונים שלא פעם מבלבלים בינהם – ההבנה שמדובר בפרוייקט חיים שבכל פעם יצאה ממנו בשורה חדשה שהתמקדה בנושא שונה ולעיתים הייתה שונה לחלוטין מהבשורות הקודמות, גם אם השימוש לכאורה היה בשמות דומים.
כאשר למדתי בעצמי את פרויד באקדמיה, ראיתי לא פעם כיצד אותה פשטנות גורמת לבלבול וליכולת לבטל לחלוטין את הטענות של פרויד, אלא שהביטול נעשה על רקע של חוסר הכרה של השתלשלות העניינים, כמו למשל ניגוח הרעיון שכל הבעיות נוצרות בגלל חסימה של המיניות, כאשר לכאורה נלמדת תיאוריה חדשה, שמראה שיש עוד יצרים והינה "הוכחה שהתיאוריה מוטעית". כאן, האבחנה בין התיאוריות מאפשרת לראות כיצד ביטול של תיאוריה אחת מתוך התורה, עדיין יש מרחק רב מפסילת התורה כולה.
במיוחד חשובה ההבנה של התפתחויות בתוך התיאוריה הספציפית – כמו גלגוליו של הליבידו בתיאוריות השונות, ההתיחסות השונה להעברה במהלך השנים וההתיחסות השונה בין התיאוריות שמנסות לתת מענה לפרקטיקה ובין אלו שבונות "מטה-תיאוריה".
עוד דבר שלמדתי עם השנים, הוא שכל תיאורטיקן בזרם הפסיכואנליטי מסביר תחילה את פרויד, כי בעצם הסברו את "התיאוריה של פרויד" הוא כבר מכין את הרגע לחיבור של מה שמשותף עם דבריו של פרויד – לא פעם השימוש נעשה רק על מנת לחדד לעבר תיאוריה מתקופה ספציפית – כמו אלו ששמו את מרבית הדגש על התיאוריה של האני, כאשר הבסיס הוא שהם עוסקים בהרחבה של המנגנונים העומדים בשירותו של האני, אחרים שפיתחו את יחסי האובייקט, כאשר הם הבהירו שפרויד התמקד בעיקר בתקופה האדיפאלית והם באים להשלים כלפי מטה או כלפי מעלה – למשל מה קורה בגיל שלושה חודשים – איזה פנטזיות יש לתינוק ? וכדו'
הפיתוחים של הרבה מהתיאורטיקאנים בתחום התרפיה באומנות נשענים על מודלים של פרויד, אשר בחלקם כבר כמעט נשכחו או בוטלו ומוצאים את פריחתם החוזרת על ידי התחום המתחדש, אציין אותם בהמשך בהקשר לתיאוריות השונות.
1. התיאוריה אודות הנוירוזה ההיסטרית - הפרסום הראשון של תיאוריה של פרויד, הוא ההסברים אודות ההיסטריה, שם לראשונה מוצגת התיאוריה לפיה ניתן להבין את התופעות שנראות כמו מחלה פיסית, באמצעות הבנת הכוחות הדינמיים – הדחפים הבלתי נסבלים הודחו בצורה כל כך חזקה, עד למצב חנוק, אלא שאירוע כלשהו מעלה אותם מעל פני השטח בלי ההקשר המקורי ואז הם מתפרצים, או מוצאים תחליף פיסי – המרה – קונברסיה – היתק מהאנרגיה הרגשית לגופנית.
בתקופה הראשונה, מציג פרויד הסבר אודות הטראומה המינית של הסובולות מהיסטריה, הוא מוצא קשר חזק מאוד בין אירועים טראומטיים מהילדות המוקדמת של החולות שלו ומסביר כיצד למשל – השיתוק ברגליים מאפשר לא להרגיש את מה שקשור לחלק התחתון של הגוף. התיאוריה הזו, זוכה לביקורת כל כך קשה, שפרויד חוזר בעצמו מהתיאוריה (הרחבה על כך בהמשך).
התרפיה באומנות ובכלל הפרקטיקה המודרנית מחזירה את הגילוי הזה למוקד – הרבה מאוד מחקרים מוכחים שאכן צדק פרויד באותה המשמעות של פגיעה מינית מוקדמת, הממצאים היום מלמדים על תופעות שזכו להגדרות מחודשות – לא היסטריה, אבל בהחלט נימצא בספרות המודרנית תופעות של דיסוציאציה – מה שבעבר הופיע בספרות כ"ריבוי אישיות", היום מיוחס למנגנון מרכזי של פיצול – דיסוציאציה כזו יוצרת לעיתים זהויות שונות, אולם הדבר שונה מאוד מאותה אישיות עם ריבוי אישיות שבה צפינו בסרטי האימה – יחד עם זאת, הסובלים מהתופעה אכן חיים בתוך "סרט אימה". הפיצול יכול להיות מחלקים שונים, בזמנים שונים וגם פיצול ברמה של זהות ממשית, כאשר כבר נוספו רשימה ארוכה של תת אבחנות לסוג הדיסוציאציה.
בתרפיה באומנות, נראה שהמודל חזר ל"אופנה" בעיקר בעקבות פרסום הספר "להעיר את הנמר", אשר הכניס לזירה את התיאוריה האבולוציונית – כאשר התפיסה היא שבעת הטראומה, יש קיפאון של הקורבן, כמו הזוחלים שקופאים בעת המתקפה, אלא שהם ידעו להתעורר מהתרדמה הזו ולעומתם היונקים לא ניחנו באותה תכונה של התנערות מהקיפאון. הקיפאון הזה מצריך המון אנרגיה לשמר במצב של חוסר תזוזה, אבל אם נכניס תנועה לתוך המצב – תחילה על ידי תנועה אוטומטית מצד לצד נצליח ליצור את אותה התעוררות, התנערות שבאמצעותה תתאפשר יציאה מהקיפאון.
2. התיאוריה הדינאמית – פרויד מבהיר, כי הוא לא מסתפק בלתאר את הכוחות הפועלים זה מול זה, הוא רוצה להבין את הדינמיקה, על מנת להיות מסוגל להבין מה הביא למצב הנוכחי ומה יכול לשנות אותו – במיוחד מדובר בנוירוזה, אשר נוצרה כתוצאה מהדחייה (רפרשן) של רעיונות או דחפים שלא התאימו – הכוחות שפועלים כאן הם מהצד האחד – רעיונות לא רצויים, דחפים ויצרים ומהצד האחר האני עם מנגנוני ההגנה שלו – שבשלב הראשון הוגדרו כולם כ"הדחייה".
{רק בתיאורית האני, מקבלים מנגנוני ההגנה שמות נפרדים ומאוחר יותר על ידי ביתו אנא פרויד וממשיכי תיאורית האני, יזכו לעיבוי וארגונים מחודשים{ .
החיבור בתחום התרפיה באומנות, מתייחס לממדים שונים של דינמיקה – לא פעם נעסוק בדינמיקה שבין התחושות, הרגשות, המחשבות וההרגלים – היכולת שלנו לעסוק בהתבוננות אל תוך המורכבות של תהליך היצירה, תוך זיהוי המוקדים הללו – שמהצד האחד ישנן רצונות ברורים, אולם מהצד השני משהו מונע ממני ליצור את מה שאני רוצה ליצור, משהו בתוכי ולא רק גורמים חיצוניים – הדינמיקה הזו מיוצגת לא פעם באופן מאוד טכני על ידי פירוק לתמונות שונות, כמו למשל טכניקה של צד ימין צד שמאל, או לחליפין תשאול שממקד בחלקים השונים שחלוקים בתוכנו.
בפסיכודרמה, בדרמה תרפיה ובהעמדה ישמשו לנו דמויות אחרות לייצוג של אותם כוחות הפועלים בתוכנו.
3. התיאוריה האקונומית - שלבי ההתגלגלות של התיאוריה האקונומית הם משמעותיים, בתחילה מדובר באנרגיה, מאוחר יותר מוגדר הליבידו ויש גם מקומות בו מוצגים שתי כוחות כאלו – הארוס והטנטוס .
המודל הנוסף שנוצר בתוך המודל האקונומי הוא המודל הפסיכו-סקסואלי, אשר מגדיר את המיקום בגוף של מוקדי האנרגיה בתקופות ההתפתחות השונות.
החלוקה של המודלים לדינאמי ואקונומי נפרדים בכך שהמודל הראשון מתאר מי הם הכוחות ואילו השני את האנרגיות שמטעינות את החלקים השונים.
העיקרון שלפיו פועלת המערכת האקונומית הוא עקרון ה"עונג אי עונג" – כאשר לפי פרויד, מתח גבוהה נחווה כאי עונג והתפרקותו יוצרת עונג.
גם ההסבר של ההיסטריה, נשען על הרעיון הזה – שהמכשיר הפסיכי יכול לבצע המרה של האנרגיה הזו. כל הדרכים שבהם מנגנוני ההגנה פועלים, גם כן נשענות על התפיסה הזו – אפשר להמיר רגש אחד באחר, מחשבה אחת בהיפוכה, רגש במחשבה וכדומה – כל אלו כמובן יכולים להיות לא רק מנגוני הגנה אלא אף להפוך לנוירוזה במידה שעדיין נותר עודף מתח – הנוירוזה היא הביטוי של אותה אנרגיה שעדיין לא פורקה אלא פשוט עוברת התמרות.
הדוגמאות כאן הם רבות ומגוונות – כך למשל, הילדה שצפתה באמה מקימת יחסי מין עם המשרת, בעקבות הצפייה מתחילה לקבל בחילה מכל המשרתים, כל רגשות האשמה, הבחילה והתגובות הקשות הן אמיתיות, אלא שהותקו מהמקור שלהם ולכן לא מותאמות ולא מובנות – עד שיגיע הפירוש המתאים ולעיתים האבריאקציה – כלומר פורקן המתח האנרגטי באמצעות שיחזור האירוע המקורי.
השימוש ביצירה והבעה לשיחרור האנרגיות העצורות הוא ברור בהרבה מהשימוש בשיחה, שעל פי רוב משמרת משהו מהאיפוק הבוגר של הפסיכואנליטיקאי. אצל התרפיסט באומנות, היכולת להכנס למשחק, שיכלול מאבקים, השתטות ודמיון הוא הרבה יותר זמין. השימוש בחומרים ובחלל מאפשרים למטפל להציע דרכים שבהן יינתן כר נרכב לביטוי אותו רגש עצור ותחווה אותה התענגות בפועל.
המטפל הפסיכואנליטיקאי הקלאסי, היה כמובן נשאר בפרשנות של התהליכים הללו, אבל ככל שמתקרבים לתיאוריות של "כאן ועכשיו" ניתן לא רק להבין מה המשמעות, אלא לעשות בפעולה את הדבר עצמו – לחוש את אותן עוצמות של האבריאקציה בחלל החדר, להינות מהקטרזיס, להגיע לעידון של יצרים ארוטיים או תוקפניים באופן שניתן להכיל אותו בתהליך המשותף וכדו'.
4. התיאוריה הטופוגרפית - התובנה שקיימים שלושה חלקים – מודע לא מודע וסמוך למודע, עברה הרבה שינויים, פרויד עצמו מכנה את המודל הסטרוקטורלי – המודל הטופוגרפי השני, אולם בפועל זה כבר מודל אחר לחלוטין והוא משלב בין כמה מודלים והופך לתיאוריה בפני העצמה.
התיאוריה הטופוגרפית מסבירה איך האגו מצליח לשמור על החומר המאיים בלא מודע – יש כאן הסבר תיאורטי חשוב, שבו הדימוי שמביא פנחס נוי – הגורמים האלו כמו פקקי שעם על המיים, כדי להשקיע אותם צריך להשקיע אנרגיה, כל זמן שרוצים שהם יישארו מתחת למים צריך להמשיך להשקיע את אותה אנרגיה ורק אם נשחרר את המנגנון שדוחק אותם למטה הם כבר יעלו מעצמם מעל פני השטח – מנגנון זה, מכנה קאונטר קטקסיס – הקטקסיס הוא הטענה באנרגיה – הקאונטר קטקסיס היא אותה פעולה שבה מנטרלים את ההדחייה – את המכשיר שמשקיע את החלק שהפריע אל הלא מודע.
עוד אלמנט משמעותי מאוד שמוגדר בתיאוריה הטופוגרפית היא, אופן הפעילות ברמות השונות, כאשר מוגדרות שתי מערכות של פעילות – הראשונית והשניונית. (הוסבר כבר במודל הטופוגרפי השימוש שלנו ברמות הפעילות האלו – כתרפיסטים באומנות).
המערכת הראשונית, היא מערכת פרימיטיבית יותר אשר פועלת בלי חוקי ההיגיון, היא מונעת על ידי עיקרון העונג אי עונג, לעומת המערכת השניונית, אשר פועלת על פי ההגיון – ההסבר הזה, מסביר, למה המודלים של תיאורית המשחקים למשל, לא הצליחו להתחקות אחרי קבלת ההחלטות של האנשים – הטענה הראשונה היא "האדם רציונאלי ולכן..." – התוצאות של תיאורית המשחקים המודרנית הוכיחו שוב ושוב, עד כמה המרחב בין היופי המתמטי שלה ובין המציאות שונים ורחוקים – הסיבה ברורה לאור מה שפרויד מגדיר כמערכת הראשונית – התיאוריה המתמטית לא יודעת לחשב את המערכת הנוספת, היות שהיא לא נשמעת לחוקי ההיגיון.
המאמצים של התיאורטיקאנים ההתיחסותיים לאפשר דרך המילים את השימוש גם ברמה הראשונית נראה די יומרני, הנסיונות במיוחד של לויוואלד לראות את הרמה הראשונית בתוך המילה מהווה נסיון עיקש להכניס את הממד הזה לחלל החדר הטיפולי של הפסיכואנליטיקאי, אולם הוא מורכב ביותר – הגישה של תרפיה באומנות, מבהירה את האפשרות הזו – החל מהבבליותרפיה שמוצאת לנכון להשאר במילים על מנת ליצור, דרך כל תחומי האומנות האחרים שבהן מדיומים מותאמים לרמה הראשונית בנוחות רבה הרבה יותר.
5. הפרויקט מ – 1895 :
תיאוריה שלא הושלמה, אבל חשובה לקרדיטציה של פרויד כגאון – הפרויקט היה נסיון של פרויד להפוך את התיאוריה הפסיכולוגית לתיאוריה ביולוגית – להבהיר כיצד עובדת המערכת הנוירולוגית בייצור אותם נושאים אותם חקר פרויד.
הפרויקט אמנם לא הגיע לידי סיום, פרויד מודה שהוא נחשל להשלים אותו, אבל גילוי בתוך חומרי הארכיון של פרויד, מפתיע את המדענים של ימינו – הנסיון של פרויד להסביר איך מערכת העצבים עובדת וכיצד זה מייצר את התופעות הוא מפתיע עד כדי כך, שמוכיח עד כמה הקדים את זמנו – במיוחד בולטת התובנה שלו לגבי תיאור של מה שיכונה בתיאוריית הכאוס PFL – מערכת בעלת משוב פנימי: תיאור של שלושה סוגי עצבים, שיוצרים בין היתר איזון חוזר בחמש לולאות של היזון חוזר – מה שמכונה 50 שנה מאוחר יותר "מערכת קיברנטית".
מדובר בשני סוגי תהליכים מקבילים – מהצד האחד מערכת בעלת משוב שלילי – שבה הנוירונים שואפים תמיד להפחית למינימום את המתח שלהם (בדומה לחום הגוף שתמיד שואף לחזור לטמפרטורה הקבועה 37) ומהצד האחר, שימור חלקי שבאמצעות הלולאות החוזרות האלו, יכול להיווצר "יש מאיין" – משהו חדש שנוצר מתוך הפעילות של המוח על עצמו.
היות שהפרויקט לא הגיע לסיומו, קשה למצוא תשובות מלאות, אבל הגישה שבה הוא לא מוכן לקבל את ההסתפקות בהסברים הפסיכולוגיים והנסיון למצוא את המקור הנוירולוגי כדי שהתיאוריה תהייה ראוייה כתיאוריה של מדעי הטבע, מהווה אתגר יומרני מאוד, שרק היום כשהמידע על המוח הצטבר והתרחב, מתחילים להתקרב אליו מחדש. גם כאן, ניתן לאמר שפרויד שם בסיס לדורות הבאים של חוקרים, למרות שהוא עצמו נטש את הגישה.
בכנס האחרון "מוח יצירה וטיפול" – ראינו מגוון תיאורטיקאנים שבראשם פרופ' יורם יובל, שממשיכים את כוונתו של פרויד – כך למשל ההסבר אודות האמפטיה, כחלק מחיזוק הגישה של יחסי אובייקט, קיבל תמיכה מהותית עם הימצאות "נוירון המראה" שלכאורה מוכיח את קיומו של ממד אמפטי שמוסבר על ידי מודל כפול – מהצד האחד איזור אחד במוח שמעבד את הרגש של האמפטיה (נוירוני המראה) ומהצד האחר הפעילות הקוגנטיבית של היכולת לזהות מה מרגיש האחר (האונה המצחית).
6. תיאורית הפיתוי המיני:
כאמור, ההסבר הראשון של פרויד לבעיית ההיסטריה, היה בהבנה של טראומות מיניות מהילדות של המטופלות שלו, אולם לאור הגילוי שהאירועים האלו קרו בין היתר עם אנשים שהוא החשיב מאוד (כנראה חברים שלו) הוא מתכחש לתיאורית הפיתוי וב 1897 מפתח את התיאוריה אודות הפנטזיות – לפיה, היו אלו פנטזיות אדיפאליות שגרמו לטראומה ולא אירוע אמיתי... באותה תקופה שבה פרויד פרסם את ממצאיו בנושא הפיתוי, הוא היה היחיד שתמך בגישה וזכה לביקורת כל כך קשה, שקל להבין את הנסיגה מהתיאוריה, אולם הביקורת על כך כיום מצד הגישות הפמיניסטיות נראית מוצדקת לאור הממצאים של התקופה המודרנית, שאכן מקרים כאלו קורים וגם ב"משפחות טובות". ומכאן מגיע למסכנה שהמחקר של הפסיכואנליזה הוא במציאות הפסיכית וכיצד היא הופכת למציאות חומרית. הערה: עד היום חלוקים התיאורטקאנים הפסיכואנליטיים בין שתי הגישות – זו הרואה במחקר הכלי הפסיכי את כל עניינה וזו הלוקחת בחשבון גם את האירועים האקטואליים – כמו ויניקוט למשל, שעוסק בזיהוי ה"אם טובה דייה" לעומת מלאני קליין, שזוקפת את מרבית הבעיות לפנטזיות בלידות המוקדמת. רק עם הויתור על תיאורית הפיתוי המיני, פרויד מכנה את הטיפול שלו פסיכואנליטי – כאשר כאן מתחוללים כמה שינויים משמעותיים – התהליך הטיפולי הופך להיות ממשוכך יותר ומופעלות בו הטכניקות החדשות של החקירה, אשר עוסקות ב"פסיכולוגיית המעמקים.
בספר ישנו מעבר מסויים, לא לחלוטין מוסבר בין התיאוריות ובין ה"תורות" – עד לקטע זה מונה פנחס נוי את התיאוריות ומכאן מחלק לשלוש "תורות" שונות – היצרים, המעמקים והאני.
1. תורת היצרים
כאשר מבקרים את פרויד, על פי רוב, מתכוונים למה שהוא כותב בניסוח הראשון של תורת היצרים. אותה תפיסה בסיסית, לפיה הוא עומד על מרכזיות המיניות של האדם כבר בגיל הצעיר כגורם העיקרי תחילה לפתולוגיה, אבל בהמשך גם למוטיבציות ולהסברים נוספים בתרבות.
העניין הוא, שאפילו התורה המושמצת ביותר, עברה הרבה מאוד התפתחויות וכאשר תוקפים אותה צריך להכיר את הגילגולים השונים שעברו על התיאוריה.
הספר "שלוש המסות על תיאורית המיניות" מהווה תיאוריה מרכזית שפרויד עצמו לא זנח והמשיך לעדכן כל שנה עד 1924, אבל נראה שאפילו פרויד עם המעבר לתיאורית האני מבין את הקשיים שלה ובהמשך, יש ירידה משמעותית מאוד בתמיכה לפיה הליבידו הוא הגורם לכל הנוירוזות – והחיפוש צריך להיות במובן של זיהוי השינויים בזרימת האנרגיה, בעודפים או ביכולת לפרוק אותה.
פנחס נוי מזכיר, כי ב - 1975 בכנס הפסיכואנליטי, נראה שיש הודאה כלשהי של הפסיכואנליטיקאים בנטישת התזה המקורית, אולם (בניגוד למה שכותב פנחס נוי) יש עד היום כאלו שרואים בה בסיס מרכזי בפסיכואנליזה, למשל אנדריי גרין בצרפת {התרגום של "תולעת ספרים"}.פרויד מפתח במסות את מה שהוא מכנה "אינסטינקטים" ומציג את המודל הפסיכוסקסואלי של ההתפתחות – המעבר מעונג באיזור האוראלי, אנאלי והפאלי, אל המערכת הגניטאלית, כולל התסביך האדיפאלי שבדרך.
תיאורית הליבידו : באמצעות תיאורית הליבידו, מצליח פרויד לתת הסבר לסטיות מיניות – הומו-סקסואליות ופאטישיזם.
כאשר, ההסברים נעוצים בעיקר בפיקסציה בשלב מסוים וברגרסיה.
התיאוריה, למרות הבעיתיות שלה, הצליחה לתת תשובות לשאלות בתחומים רבים ומגוונים כמו: סקסולוגיה – נראה שבתחום הסקסולוגיה, חלק מהממצאים של פרויד היו מקובלים כבר קודם לפרסום דבריו ושם השדה הנוח ביותר לקבלת התיאוריה.
תורת הנוירוזות - כשכאן הסיכום במשפט "הנוירוזה היא הנגטיב של הפרוורסיה" – מסוכם עיקר העניין – כאשר לאדם יש יצר שהחברה לא מקבלת, הוא יכול לבחור בין להפוך להיות סוטה ובין להשתמש במנגנוני ההגנה וליצור נוירוזה
תורת המוטיבציות – התפיסה כאילו כל הבחירות שלנו, הם עידון של הליבידו, מהווה תפיסה שנתונה במחלוקת ובעקבותיה, נתנו פרשנויות חדשות ושונות לחלוטין – תחילה דרך הוספת יצר נוסף החלוקה לטנטוס וארוס, ובהמשך פיתוח דרכים שונות כמו אלו שעוסקות בצרכי האגו, בפיתוח של העצמי ועוד כהנה וכהנה תיאוריות, שראו בתפיסה החד ממדית הזו מצמצמת ולא ריאלית – כבר בתקופתו של פרויד, ישנה מחלוקת בין אדלר, למשל שרואה את המוטיבציה בשאיפה לעליונות, יונג שמוסיף את הממד הרוחני ועוד...
תורת ההתפתחות – כאן התיאוריה נתנה בסיס כלשהו, שרבים מרחיבים בהמשך, אולם חלק מהממשיכים, מוסיפים לה ממדים שונים לחלוטין – בולט אריקסון, שאמנם מתיחס לשלבים, אבל מתייחס אליהם מנקודת המבט החברתית ולא במובן הליבידינלי, בהמשך תיאוריות אחרות שמיחסות להתפתחות בממדים אחרים שבהם פרוייד כלל לא עסק כמו למשל התפתחות הקוגניציה (פיאז`ה).
יחסי אובייקט – אחת ההתחלות המשמעותיות, היא בהבנה שהאנרגיה הליבידינאלית מופנית כלפי האובייקט, אולם הפיתוח של התיאוריה כבר אצל פרויד, מכיל תובנות לגבי הליבידו אל האובייקט וזה שהוטען באובייקט, כאשר כאן מתחיל להיות מנגנון מורכב מידי, שמאוחר יותר מפוצל ובמקום להשתמש במונחים המקוריים של פרויד, יציג קוהוט את המונח עצמי כשונה מאגו – כאשר האובייקט מטעין את עצמו.
{האנרגיה הליבידנלית בתיאוריה של קוהוט בהתחלה מוסברת עדיין באותם מונחים, אולם מאוחר יותר הוא זונח לחלוטין את ההסבר הליבידנאלי – נראה שתיאוריית העצמי ותיאוריית יחסי אובייקט, מתנתקים מההסבר הליבידנאלי ומוצאים את ההסבר בממדים של הפנמת האובייקט}.
נראה שההסבר של פרויד למשל בנושא ההתאהבות, הופך למורכב מידי ומעורפל מידי – פרויד בעצמו – ממציא תיאוריית יצרים כפולה פעמיים –
תיאורית היצרים הכפולה הראשונה - ישנם שני נסיונות לאדפטציה של תיאורית היצרים, פרויד מודע לבעיתיות של התיאוריה, ומנסה להתאים אותה בהתאם לגילויים מהקליניקה: החלוקה של היצרים לשניים, בתיאוריה היצרים הכפולה הראשונה – היא ליצרים מיניים ויצרים של האני, התיאוריה הזו מובאת כתוצאה ישירה לביקורת הקשה ביותר על הפסיכואנליזה מבין העמיתים שלו- במיוחד בולטת התיחסות ליונג, שמבקר באופן מאוד נחרץ את הצימצום של מקור כל הנוירוזות ביצר המיני, לצורך כך פרויד ממציא פתרון פשוט – יש גם יצרים שמקורם באיד וגם יצרים שמקורם באני – האחד דומה לרעב והשני לאהבה.
על פי פנחס נוי, יש דמיון רב בין התיאוריה הזו, לבין תיאורית העצמי כפי שהיא מתפתחת מאוחר יותר על ידי קוהוט, אולם בכתבים של פרויד, יש הצגה מאוד חלקית ולא מוצלחת של התיאוריה הזו ואין שום פירוש שבו הוא משתמש בתיאוריה הזו להסביר קונפליקטים מתוך תיאורי המקרה – ברור לגמרי שזה נסיון ארגומנטלי לחלוטין ולא תגלית ממשית שמשתלבת בתורתו.
אין צורך לאמר, שהתיאוריה הזו, היא בין התיאוריות הפחות מוכרות של פרויד והיחידים שנאחזים בה, הם תיאורטיקאנים מזרם העצמי – אשר גאים להיות ממשיכיו של פרויד ומעדיפים להראות שהוא כבר טען את מה שהם טוענים ולכן אין בכך סטירה לפסיכואנליזה – הם יכנו את האנרגיה הזו, אנרגיה נרקסיסטית – שהחיבור שלה הוא לעצמי.
תיאורית הייצרים הכפולה השנייה - אחד האלמנטים השנויים במחלוקת ביותר, הינו מקור הרוע והתוקפנות – כאשר בהסברים המוקדמים של פרויד, דרך המודל היצרי, נראתה התוקפנות בשני אופנים - היצר המיני תוקפני - ביקורת חריפה אותה ממשיכים לשמוע עד היום, היא התגובות של הפמיניסטיות, כנגד המודל המוקדם בו הבהיר שהתוקפנות שייכת ליצריות הגברית – הגבר, כדי להתגבר על התנגדות האישה נאלץ להפעיל כוח... הסאדיזם, הוא חלק מאותה תוקפנות מולדת שהיא אופן יצרי "נורמאלי לגבר"... אין צורך לאמר, שפרויד בעצמו, חש את הבעיתיות (במיוחד כאשר מתחילות להופיע תגובות נשיות לחוסר האיזון). בהמשך, בוצע ניתוק בין היצר והתוקפנות, כאשר התוקפנות מוסברת כתוצר של מניעת האפשרות לזכות בסיפוק.
כאשר פרויד מפרסם את התיאוריה שלו אודות הנרקיסיזם, הוא מבין בעצמו שיש סטירה בין תיאורית היצרים הכפולה ובין התיאוריה המסבירה את הנרקיסיזם ולצורך כך, מציג את המודל המחודש. השינוי מופיע במודל הכפול השני, המודל חדש (1920) – בו ישנו ייצר נוסף – כמו היצר המיני והוא היצר להרוס, מה שמאוחר יותר יכונה טנטוס. שני דחפים שהולכים יחד – מהצד האחד ליצור ומהצד האחר להרוס – גם המזון אותו אנו רוצים, אנחנו הורסים כדי לעכל אותו שיהפוך להיות חלק מאיתנו... הכוונה היא שהתוקפנות היא כלפי הסובייקט, הוא שואף כבר מתחילתו לסגת למצב הראשוני, של השקט הראשוני, להתפורר, לכיוון ה"נירוונה" – כפי שניתן לראות בתיאוריות המזרחיות.
לעומתו, היצר השני פועל לכיוון של יצירה והמשכיות – שני היצרים האלו מאזנים זה את זה, כאשר האיזון בין שתי הכוחות האלו משמעותי.
הבשורה החדשה לא מתקבלת באהדה בקרב הפסיכואנליטיקאים ובהמשך, מעטים הם התיאורטיקנים אשר מאמצים את התיאוריה – בין הבולטים שבהם – מלאני קליין.
הנושא של יצר ההרס הוא מורכב מאוד – יש כמה וורסיות של היצר הזה והרבה בעיות מתודולוגיות לגבי ההוספות שלו במקומות השונים.
לכאורה פרויד מייחס את ה"הוכחה" לקיומו של יצר כזה, משלושה נושאים שונים שבהם הוא צופה בקליניקה – האחד המשחקים שחוזרים על עצמם אצל הילדים, השני החזרה של האירוע אצל אלו שסובלים מטראומה והשלישי הנוירוזה של כפיית החזרה.
כאשר פנחס נוי מנסה להסביר מאיפה הגיעו ההסברים האלו, מובאת כאן טענה כפולה – אחת שקשורה לתקופות ההיסטוריות והשנייה שקשורה לתהליך של פרויד בפרקטיקה.
צריך להבין שמדובר בכך שכמטפל, גרינברג {גם את כתביו ניתן למצוא ב"תולעת ספרים"} מתאר שמתוך תיאורי המקרים, מצביעים על המפגש הכמעט סיזיפי כמטפל – מתוארים 114 אזכורים מטיפולים, מתוכם רק 14 מתוארים כתוארי מקרה, מתוכם רק 4 תאורים של טיפול פסיכואנליטי מלא שלו ומתוכם רק 1 מתואר כהצלחה. החוויה הסזיפית הזו, שלמרות כל ההשקעה באנליזה, המטופלים מצליחים להתנגד לטיפול, לחזור חזרה ובמיוחד במקרים של מה שבמונחים של היום מכונה הפרעת אישיות גבולית, מדובר בהתקדמות וחזרה שוב ושוב לנקודת ההתחלה. הכישלון החוזר הזה, זקוק להסבר – ההסבר שלפיו יש לכולנו גם יצר הפוך, שמכוון להרס, יכול להסביר את החזרה לאחור. במילים פשוטות – האדם רוצה להצליח בטיפול, אבל גם רוצה להישאר חולה. במילים פשוטות, מקור אחד להסבר של הופעת היצר הזה, הוא התירוץ של פרויד, למה כל כך קשה להצליח לשנות את המטופל החולה. בנושא הזה, חשוב להבהיר, שבמונחים שלנו היום, נראה שמדובר בעיקר במקרים של הפרעות אישיות, שבהן באמת יצר ההרס העצמי הוא מרכזי.
החלק האחר בהסבר האישי של פרויד – סובב סביב התקופה, שבה לאחר מלחמת העולם הראשונה, צריך לתת הסבר כלשהו ל 20 מיליון ההרוגים.
ההסבר של הדוגמאות שפרויד מביא ל"יצר ההרס" "כפיית החזרה" – הנוירוזה הטראומטית, ומשחק הילדים, הם הסברים די מוזרים כ"הוכחה" ליצר הזה.
במיוחד שבשתי הדוגמאות הראשונות כיום אנחנו מבינים שהחזרה לכאורה בדיוק על אותם הדברים, היא לא בדיוק כך - גם בטאומה וגם במשחק הילדים, כאשר נחקרו לעומק, נמצא שיש כאן אלמנט של "השתלטות" של האגו – החזרות האלו הן לא לגמרי זהות והן מאפשרות לאגו לאט לאט להצליח "לעקל את החוויה הקשה"לגבי הדוגמא השלישית – אותן העברות בעיתיות, {היא כנראה הגורם הראשי לזה שפרויד חש את אותה מצוקה כמטפל} סביר להניח, שאם הידע שיש לנו היום לגבי הפרעת האישיות הגבולית היה בידיו של פרויד, הוא היה מתייחס לאירועים אלו כיוצא מהכלל ולא בונה על פיהם את הכלל.
מטפלים עכשווים יסתפקו בשתיים או שלוש נסיגות כאלו, על מנת להגדיר את ההפרעה (בורדר ליין) ובכך ימנעו מעצמם את הסבל הרב שבאותה חווית כישלון חוזר.
לסיכום תורת הנוירוזות – התורה השנוייה ביותר במחלוקת של פרויד, הייתה גם עבור פרויד עצמו לא פשוטה לעיצוב. הניסיונות השונים לתקן את התיאוריה כולל הוספת יצר ההרס פעם אחת והגדרת היצרים של האגו בפעם האחרת, לא ממש הצליחו לשכנע והרבה מהמבקרים את פרויד משתמשים בתורה הזו כדי להציג את הפסיכואנליזה כולה כשטות גמורה.
יחד עם זאת, ברור לחלוטין שהמונחים עצמם הוטמעו, כמעט כל מטפל משתמש באותם מונחים מתחום תורת היצרים – לא פעם אנחנו שומעים בתחום התרפיה באומנות, את המונח: חומרים רגרסיביים למשל – לאיזה רגרסיה מתכוונים המטפלים ה"פנומנולוגיים" אם לא לאותה תובנה של פרויד, כי ישנה התפתחות פסיכוסקסואלית, שבה תתכן פיקסציה ורגרסיה.
כך גם כל התיאוריות העכשיוויות אודות השיחרור מהטראומה כמו "להעיר את הנמר" שאוחזות בהנחות מתחום הפסיכולוגיה האבולוציונית, אך נשענות על התובנה שישנה שם אנרגיה עצורה מינית ואנרגיית הרס, שרק באמצעות שיחרורה ניתן יהיה "להעיר את הנמר".
ישנם מעט מאוד תיאורטיקאנים שהמשיכו ישירות את תורת היצרים והפכו אותה למוקד הטיפול, כמו למשל רייך, שפעל לשחרר לחלוטין את המטופלים מעקבות מיניות והתוצאות הבעייתיות שצמחו מהתיאוריה היה ביסום החינוכי שלה – כך למשל, כאשר בנו את "סאמר היל" על פי אותם עקרונות, שיחררו המדריכים את הנערים מבחינה מינית, עד שהמידע הזה הגיע להורים וגרם לקריסה של אחד הסיפורים היותר נועזים בחינוך.
מבחינת התחום של התרפיה ההבעתית, העיסוק במה שמכונה היום "גוף נפש" רובו ככולו מצוי בתיאוריה המוקדמת הזו של פרוייד. ההכרה בקיומם של תהליכים ראשוניים ומשניים, התובנה לגבי ההתפתחות הפסיכוסקסואלית לצד השילוב במיומנויות מתחום הידע העתיק מתורות המזרח, מהווים חלק מרכזי בעיצוב הטכניקות של המטפלים בתנועה ובמגע עד עצם היום הזה.
מעניין לראות את ההתפצלויות שחלו בעקבות הויכוחים אודות כל אלמנט בתורה, החל מקיומו של יצר נוסף על יצר המין, דרך הויכוחים על מהותו של יצר ההרס ועל קיומם של אלמנטים כמו ליבידו שמופנה החוצה לעומת הליבידו הנרקסיסטי. כמעט כל שאלה כזו, פיצלה בין זרמים שלמים של תיאורטיקאנים שראו בחיפוש אחר האמת הטהורה הזו כאילו כתביו של פרויד היו תורה מסיני.
לאלו שמעוניינים למצוא תיאורטיקאנים בתוך הפסיכואנליזה שממשיכים בגישה גם היום, מומלץ לפנות לפסיכואנליטיקאים צרפתים, במיוחד אנדריי גרין. (אם כי התיאוריה סבוכה ורחוקה מהמקור).
tבחנה בין מודל לתיאוריה – המודל הוא האופן המוחשי שבו ניתן להסביר תופעה מופשטת – המודלים מגיעים מתחומים מוכרים אחרים, כדי להסביר תחום חדש. התיאוריה לעומת זאת באה לתת את ההסבר עצמו.
סוגי התיאוריות –
התיאוריה הדטרמניסטית, (דטרמניסטי – קבוע מראש) היא במרכז התפיסה הראשונה של פרויד – תיאוריה שבה יש שאיפה להסביר כול ממצא הן ברמה של מה גרם לו והן מה יקרה בעתיד – תוך צמצום לגורמים ברורים ומובחנים.
האמונה הבסיסית של פרויד קשורה למדע של אותה תפיסה שהעמיד את המטרה הזו בחזית מדעי הטבע ובראש ובראשונה הרפואה – הרופא ה"מודרני" שלא כמו בתקופות הקודמות, מתיימר להבין את המקור למחלות ואז למצוא תרופה שתרפא את המחלה ולא רק תפחית סמפטומים בלי להבין כיצד היא מבצעת זאת. הגילוי של החיידקים באותה תקופה, מעלה את הציפייה להבין עוד ועוד על אותן גורמי המחלות, עד שהמדע יוכל להגיע ל"תיקון" המלא.
כיום למעלה ממאה שנים מאוחר יותר, אנחנו יודעים כמה מעט התקדמנו אפילו שם ברפואה – ככל שהרופאים מגלים יותר הם מבינים כמה נותר בלתי ידוע. ובמיוחד הפנטזיה שהינה נמצא את התרופה לכל המחלות, בדיוק כמו שמצאנו את האנטיביוטיקה, מתרחקת שוב ושוב – מרבית התרופות כיום, אינן מרפאות, אלא מחלישות את הסימפטומים. גם כיום עומדת בראש הפנטזיה של ג'ין תרפי – אותו וירוס שנצליח לשבט ולהעביר באמצעותו תיקון לתא המקולקל, אלא שלמרות ההצלחות החלקיות במעבדה, אין לנו עדיין הצלחה רבה, אפילו לא כנגד ההצטננות.
התיאוריות מהפרקטיקה - עוסקות יותר בכוונה "תיאוריות אינטנציונליות". (למה מכוון המהלך)
תיאוריות טלאולוגיות וכן תיאוריות מתחום הפנומנולוגיה – באות רק לתאר איך הדברים קורים ולא למה או מה המטרה שלהם – תיאוריות כאלו נחשבו בעיני פרויד לנחותות יותר והשאיפה שלו כמדען בתקופתו הייתה להכליל בין תחומי מדעי הטבע ולתת מענה תיאורטי לשאלת נפש האדם כחלק ממדעי הטבע.
עם השנים, בעיקר לאחר תיאורית הקוואנטים ולאחרונה עם הופעת מדע הכאוס, נראות היומרות הראשונות של פרויד כאוטופיות ודווקא התיאוריות הפנומנולגיות והנסיונות להתייחס לפסיכואנליזה כמדע לינגוויסטי – כלומר שהתרומה העיקרית שלו היא בהוספת שפה שמאפשרת דיון על האלמנטים שלפני הופעתה לא ניתן היה לדון בהם, הפכו את הקערה על פיה והפסיכואנליטיקאים המודרניים מתרחקים דווקא מהתפיסה הבסיסית של פרויד – היינו, שהשאיפה המדעית העיקרית היא להביא לתיאוריה דטרמיניסטית שמוצאת את הגורם העיקרי בצורה הפשוטה ביותר.
אפילו בתוך הזרם הפסיכואנליטי, יותר ויותר תיאורטיקאנים חוברים אל הגישה האינטנציונלית, כלומר מוותרים על הגישה הדטרמניסטית לטובת מציאת הדרך שמוכיחה את עצמה בפועל.
הגישה ההתייחסותית מדגימה היטב את השינויים הללו, כאשר רבים מהתיאורטיקאנים בזרם זה, למרות שמכנים את עצמם פסיכואנליטיקאיים, נטשו את הכוונה התיאורטית המקורית של פרויד וחברו להסכמות אותן למדו מהיידגר ומתוך תובנות המדע החדש.
המודלים: שלושה מודלים מהווים ציר מרכזי בתורתו של פרויד, עם שינויים רבים שחלים בכל אחד מהם במהלך התקופה ופיתוחים של תתי מודלים נוספים בהמשך.
1. המודל הדינאמי – התפיסה הבסיסית של מודל דינאמי, היא שהנפש היא "מכשיר פסיכי" שיש בתוכו כוחות שונים שפועלים, חלקם משתפים פעולה, חלקם נמצאים במאבק והתנועה של הכוחות הזו היא שמעניינת את החוקר, המושגים המרכזיים הם: הקונפליקט, פשרה ועיכוב. בהרבה מקומות, מתייחסים כיום למונח מודל דינמי, כאילו מדברים על כל הפסיכותרפיה שהבסיס שלה הוא פסיכואנליזה.
בתחילת הדרך, המודל הדינמי איננו כל כך מובחן – ישנו דיבור על כוחות שפועלים זה כנגד זה, אותן ממצאים מתוך הקליניקה, שבה המטופלים מדברים על הרצונות הסוטרים שלהם, על הדחפים שבהם הם נלחמים, על תחושות שמובילות אותם לעשות משהו "בניגוד לרצונם", רק בתיאוריות המאוחרות יתפוס המודל הדינמי את האופי המוכר כיום של מאבקים בין הראשויות – איד וסופר אגו שבאמצע המתווך הוא האני.
כתרפיסטים באומנות, מה שמעניין אותנו הוא איך זה נראה ?
מהו אותה תמונה שעומדת מול מי שמצייר לנו את המודל הדינמי ?
התמונות שמוזכרות בספרות הן דינמיקות שונות – לפעמים צבאות שנלחמים זה בזה, לפעמים דינמיקה של החומר הנוזל ולפעמים הדינמיקה של קבוצה – שבה דמויות שונות מייצגות את החלקים השונים שבתוכנו.
2. המודל האקונומי – מתוך התפיסה של הכלכלה, לפיה יש אפשרויות לבצע חישובי ערך של כל דבר, המרכז במודל האקונומי הוא האנרגיה, כמויות האנרגיה האלו לא ניתנות למדידה, אבל חלים עליהם חוקים שונים של האנרגיה – בין היתר, היכולת להמרה של אנרגיה אחת בשנייה, כך למשל רגש יכול להיות מומר במחשבה, יכול להיות מומר בהתנהגות והאנרגיה נשמרת. מקור האנרגיה הוא האובייקט (האם) וממנו ניתן להתמלא באנרגיה, אלמנט זה מכונה קטקסיס, עודפי האנרגיה שנצברים כתוצאה מחוסר יכולת למצוא פורקן גורמים לאי-עונג ואילו הפריקה שלהם, המכונה קטרזיס, גורמת לעונג.
גם הכוחות המתנגדים לטיפול כמו הדחייה נכללים במודל.
המונחים המרכזיים: הטענה, היתק ופירוק.
בהרבה מהדיונים, אנחנו זוכים לראות את הבלבול, כאשר המשתתפים אומרים שהם מדברים על המודל הדינאמי, אבל מתיחסים למודל האקונומי – חשוב לציין, שהמודל האקונומי, הוא המחובר ביותר לתדמית של הפסיכואנליזה, אם כי מעטים מכירים בכלל את המונח אקונומי ומתוך המודל הכללי, מה שמוכר הוא בעיקר התיאוריה על האנרגיה המינית. בהמשך הסיכום תוסבר המורכבות של התיאוריות שצמחו על סמך המודל הזה ויובהר עד כמה התפיסה הפשטנית שבה מוזכרת שוב ושוב הגישה של פרויד לנושא איננה קרובה למציאות. המשפטים כמו "פרויד אמר שהכל סובב סביב המין" אינם שיקריים, אבל בהחלט יש בהם פישוט יתר של הרעיון ועל כן כדאי לקרוא בין השורות בנוגע לפיתוח התיאוריות שקשורות במיניות, לפני שעוברים לביקורת אודות התיאוריה שלכאורה ידועה לכול.
העניין שלנו כתרפיסטים באומנות במודל האקונומי, קשורה למונחים שנמצאים בשטח ונעקרו מהקשרם המקורי – השימוש במונח "חומרים רגרסיביים" למשל, או הקטרזיס כחלק מהתהליך הטיפולי, כל אלו לא יכולים להיות מנותקים מהתובנות הללו, גם אם התיאוריה של פרויד מבוקרת מהרבה בחינות אחרות. לכן, בבואנו להשתמש במונחים הללו, רצוי שנכיר תחילה את המקור ממנו נשאבו המונחים.
בתקופה המוקדמת של פרויד, התיאוריה האקונומית הובילה לתפיסה טיפולית שבהרבה מהטכניקות שלנו כתרפיסטים באומנות אנחנו מיישמים בפועל – היכולת להכיר מדדים של פיקסציה (קיבעון) ולהבין את המשמעות של תהליכים וחומרים יצירתיים שעשויים לאפשר שיחרור מאותו מקום היא מהותית.
הדימוי האקונומי – כאילו מדובר בעולם הכלכלה, נתקל בקושי בעיקר בגלל אחת היומרות שעד כה לא עלתה בידי הפסיכואנליזה לממש – היינו היכולת למדוד את הכמויות של האנרגיה הזו ולבצע עליה חישובים.
לו היה ניתן לכמת את האנרגיה ולראות שאותה אנרגיה שמושקעת בהדחייה (הרחקה של מידע מהמודע) נלקחת מהיכולת לחוש סיפוק, הרי שניתן היה לקשר טוב יותר למונח "אקונומי". נראה שבגלל העדר המדדים והאפשרות לחשב, ירד המונח אקונומי עם השנים והמונח פסיכוסקסואלי נשמר כשם המוכר יותר, למרות שהוא מייצג רק תת מודל – אותו מודל שמתאר כיצד עובר הסיפוק מאיזור גיניטאלי אחד לבא אחריו.
3. המודל הטופוגרפי – התפיסה שניתן להתבונן בנפש כמו במפה, או אלמנט גיאוגרפי כלשהו, מתחילה במודל הטופוגרפי הראשון, שם סימן את ההבחנה בין המודע ללא מודע, כמו קרחון שיש בו חלק קטן מחוץ למיים והרוב מתחת למיים, מאוחר יותר מוסיף את הסמוך למודע, שהוא אותו אלמנט שיכול להיחשף באמצעים שונים והמודל הטופוגרפי השני, מכונה המודל סטרוקטוראלי– מודל שונה לחלוטין, למרות שבתחילה פרויד מנסה לתאר אותו רק כעדכון של המודל הטופוגרפי, אבל בפועל מדובר כבר במודל שמציג את השילוב עם המודל הדינאמי, שם נכנסים המונחים אגו סופר אגו וסתם.
הרעיון של לא מודע, איננו המצאה של פרויד, פילוסופים שונים כבר הזכירו את האפשרות לכך שחלק מהאלמנטים המנטאליים הם לא מודעים – ניטשה למשל, מכנה זאת "המחשבות שמאחרי המחשבות". הדרך הראשונה לחשוף את הלא מודע בה פעל פרויד כרופא הייתה באמצעות ההיפנוזה, יש גם מקורות שמדברים על שימוש בסמים.
כשההדגמות הללו של חשיפה של דברים שקרו והאדם לא זכר על ידי ההיפנוזה מהווה הוכחה לקיומו של לא מודע כזה, אלא שכאשר עובד בדרך זו, מגיע אמנם להרבה מידע, אלא שהטיפול עדיין לא ממש מצליח לשנות את המצב הקבוע – רק לקדם חילופי סימפטומים. הדרכים שפרויד חותר באמצעותם אל הלא מודע בהמשך יהיו בעיקר באמצעות ניתוח החלומות והשימוש בפירוש ההעברה, יחד עם זאת עוד הרבה מאוד טכינקות נוספות – כמו השימוש בפליטות הפה, אסוציאציות חופשיות, אומנות בדיחות, כל אלו יכולים ללמד על הלא מודע.
נראה שהתרומה העיקרית של המודל הטופוגרפי בתחום התרפיה באומנות, קשורה לאופן הפעילות המתואר בשכבות השונות – כאשר מדובר על תהליכים ראשוניים ושניוניים: התיאוריות הפסיכואנליטיות העכשוויות – כמו למשל הגישה ההתייחסותית, מוצאים מקום משמעותי ביותר לממצא הזה – מיטשל מתייחס הרבה מאוד לגילויים השונים אודות התהליכים הראשוניים והמשניים – אלא שכנגד הגישה של פרויד שתחמה את התהליכים הללו כגבוהים ונמוכים – אלא שבניגוד לגישה הקלאסית, רואים מרבית התיאורטיקאניים המודרנים את הטעות המרכזית בהפיכה של החיפוש אחר התהליכים המשניים למשימה המרכזית, בעוד מרבית התיאורטיקאנים ההתייחסותיים מייחסים חשיבות מכרעת למטפל המסוגל לשהות בתהליכים הראשוניים – במילים פשוטות, ניתן לאמר, שהפסיכואנליטיקאי הקלאסי המתין לחלום כדי לפרש אותו במילים, לויואלד למשל, רואה את הצורך להאזין לרמה הראשונית של המילים, אותה רמה של לפי שמגיעים למשמעות הסמנטית שלהם – התחושות והרגשות שאליהן הן מחוברות – דרך הצלילים ודרך מי שממנו באה אותה מילה בעברינו.
בציור למשל, זה הרבה יותר פשוט – הפסיכואנליטיקאי הקלאסי, היה מתבונן ביצירה הגמורה מנסה לעמוד על המשמעות של הדימויים שבה, תוך שהוא בוחן אותה כמילים שלמות, בעוד המטפל ההתיחסותי בדומה למטפל הפנומנולוגי, יעסוק בנסיון להיות שם כאשר הדברים קורים, לחוש מה עולה בחלל החדר בעת תהליך היצירה – כיצד הוא מושפע מהתנועה של המטופל, מהעוצמות, מאיכות הקו, הכתם וכל מה שעשוי להשפיע על ההיבטים הלא ראציונליים – הראשוניים, שבמובן מסויים ניתן להשוות את הדבר ליכולת של המטפל להיות עם המטופל בעת שהוא חולם ולא להמתין לתוצר של זיכרון החלום שעבר כבר את העיבוד של הרמה השניונית.
התיאוריות
החלוקה לתיאוריות די מורכבת, ניתן להתבלבל ולחשוב מתוך הדברים בספר, כאילו הוצגו על ידי פרויד בסדר כלשהו רשימה של תיאוריות. כמובן שפרויד עצמו התיחס לתיאוריות השונות כרצף של גילויים שכולם חלק מהתורה הפסיכואנליטית ולעיתים ניסה אפילו לגמד את ההבדלים בין התיאוריות שהשתנו מאוד בתקופות השונות.
החלוקה של פנחס נוי, מתיחסת לשתי תיאוריות שמסבירות נושא ספציפי ובהמשך התיאוריות בהקשר של המודלים שהוזכרו למעלה. החשיבות הגדולה היא בהצלחה לארגן את ההסברים השונים שלא פעם מבלבלים בינהם – ההבנה שמדובר בפרוייקט חיים שבכל פעם יצאה ממנו בשורה חדשה שהתמקדה בנושא שונה ולעיתים הייתה שונה לחלוטין מהבשורות הקודמות, גם אם השימוש לכאורה היה בשמות דומים.
כאשר למדתי בעצמי את פרויד באקדמיה, ראיתי לא פעם כיצד אותה פשטנות גורמת לבלבול וליכולת לבטל לחלוטין את הטענות של פרויד, אלא שהביטול נעשה על רקע של חוסר הכרה של השתלשלות העניינים, כמו למשל ניגוח הרעיון שכל הבעיות נוצרות בגלל חסימה של המיניות, כאשר לכאורה נלמדת תיאוריה חדשה, שמראה שיש עוד יצרים והינה "הוכחה שהתיאוריה מוטעית". כאן, האבחנה בין התיאוריות מאפשרת לראות כיצד ביטול של תיאוריה אחת מתוך התורה, עדיין יש מרחק רב מפסילת התורה כולה.
במיוחד חשובה ההבנה של התפתחויות בתוך התיאוריה הספציפית – כמו גלגוליו של הליבידו בתיאוריות השונות, ההתיחסות השונה להעברה במהלך השנים וההתיחסות השונה בין התיאוריות שמנסות לתת מענה לפרקטיקה ובין אלו שבונות "מטה-תיאוריה".
עוד דבר שלמדתי עם השנים, הוא שכל תיאורטיקן בזרם הפסיכואנליטי מסביר תחילה את פרויד, כי בעצם הסברו את "התיאוריה של פרויד" הוא כבר מכין את הרגע לחיבור של מה שמשותף עם דבריו של פרויד – לא פעם השימוש נעשה רק על מנת לחדד לעבר תיאוריה מתקופה ספציפית – כמו אלו ששמו את מרבית הדגש על התיאוריה של האני, כאשר הבסיס הוא שהם עוסקים בהרחבה של המנגנונים העומדים בשירותו של האני, אחרים שפיתחו את יחסי האובייקט, כאשר הם הבהירו שפרויד התמקד בעיקר בתקופה האדיפאלית והם באים להשלים כלפי מטה או כלפי מעלה – למשל מה קורה בגיל שלושה חודשים – איזה פנטזיות יש לתינוק ? וכדו'
הפיתוחים של הרבה מהתיאורטיקאנים בתחום התרפיה באומנות נשענים על מודלים של פרויד, אשר בחלקם כבר כמעט נשכחו או בוטלו ומוצאים את פריחתם החוזרת על ידי התחום המתחדש, אציין אותם בהמשך בהקשר לתיאוריות השונות.
1. התיאוריה אודות הנוירוזה ההיסטרית - הפרסום הראשון של תיאוריה של פרויד, הוא ההסברים אודות ההיסטריה, שם לראשונה מוצגת התיאוריה לפיה ניתן להבין את התופעות שנראות כמו מחלה פיסית, באמצעות הבנת הכוחות הדינמיים – הדחפים הבלתי נסבלים הודחו בצורה כל כך חזקה, עד למצב חנוק, אלא שאירוע כלשהו מעלה אותם מעל פני השטח בלי ההקשר המקורי ואז הם מתפרצים, או מוצאים תחליף פיסי – המרה – קונברסיה – היתק מהאנרגיה הרגשית לגופנית.
בתקופה הראשונה, מציג פרויד הסבר אודות הטראומה המינית של הסובולות מהיסטריה, הוא מוצא קשר חזק מאוד בין אירועים טראומטיים מהילדות המוקדמת של החולות שלו ומסביר כיצד למשל – השיתוק ברגליים מאפשר לא להרגיש את מה שקשור לחלק התחתון של הגוף. התיאוריה הזו, זוכה לביקורת כל כך קשה, שפרויד חוזר בעצמו מהתיאוריה (הרחבה על כך בהמשך).
התרפיה באומנות ובכלל הפרקטיקה המודרנית מחזירה את הגילוי הזה למוקד – הרבה מאוד מחקרים מוכחים שאכן צדק פרויד באותה המשמעות של פגיעה מינית מוקדמת, הממצאים היום מלמדים על תופעות שזכו להגדרות מחודשות – לא היסטריה, אבל בהחלט נימצא בספרות המודרנית תופעות של דיסוציאציה – מה שבעבר הופיע בספרות כ"ריבוי אישיות", היום מיוחס למנגנון מרכזי של פיצול – דיסוציאציה כזו יוצרת לעיתים זהויות שונות, אולם הדבר שונה מאוד מאותה אישיות עם ריבוי אישיות שבה צפינו בסרטי האימה – יחד עם זאת, הסובלים מהתופעה אכן חיים בתוך "סרט אימה". הפיצול יכול להיות מחלקים שונים, בזמנים שונים וגם פיצול ברמה של זהות ממשית, כאשר כבר נוספו רשימה ארוכה של תת אבחנות לסוג הדיסוציאציה.
בתרפיה באומנות, נראה שהמודל חזר ל"אופנה" בעיקר בעקבות פרסום הספר "להעיר את הנמר", אשר הכניס לזירה את התיאוריה האבולוציונית – כאשר התפיסה היא שבעת הטראומה, יש קיפאון של הקורבן, כמו הזוחלים שקופאים בעת המתקפה, אלא שהם ידעו להתעורר מהתרדמה הזו ולעומתם היונקים לא ניחנו באותה תכונה של התנערות מהקיפאון. הקיפאון הזה מצריך המון אנרגיה לשמר במצב של חוסר תזוזה, אבל אם נכניס תנועה לתוך המצב – תחילה על ידי תנועה אוטומטית מצד לצד נצליח ליצור את אותה התעוררות, התנערות שבאמצעותה תתאפשר יציאה מהקיפאון.
2. התיאוריה הדינאמית – פרויד מבהיר, כי הוא לא מסתפק בלתאר את הכוחות הפועלים זה מול זה, הוא רוצה להבין את הדינמיקה, על מנת להיות מסוגל להבין מה הביא למצב הנוכחי ומה יכול לשנות אותו – במיוחד מדובר בנוירוזה, אשר נוצרה כתוצאה מהדחייה (רפרשן) של רעיונות או דחפים שלא התאימו – הכוחות שפועלים כאן הם מהצד האחד – רעיונות לא רצויים, דחפים ויצרים ומהצד האחר האני עם מנגנוני ההגנה שלו – שבשלב הראשון הוגדרו כולם כ"הדחייה".
{רק בתיאורית האני, מקבלים מנגנוני ההגנה שמות נפרדים ומאוחר יותר על ידי ביתו אנא פרויד וממשיכי תיאורית האני, יזכו לעיבוי וארגונים מחודשים{ .
החיבור בתחום התרפיה באומנות, מתייחס לממדים שונים של דינמיקה – לא פעם נעסוק בדינמיקה שבין התחושות, הרגשות, המחשבות וההרגלים – היכולת שלנו לעסוק בהתבוננות אל תוך המורכבות של תהליך היצירה, תוך זיהוי המוקדים הללו – שמהצד האחד ישנן רצונות ברורים, אולם מהצד השני משהו מונע ממני ליצור את מה שאני רוצה ליצור, משהו בתוכי ולא רק גורמים חיצוניים – הדינמיקה הזו מיוצגת לא פעם באופן מאוד טכני על ידי פירוק לתמונות שונות, כמו למשל טכניקה של צד ימין צד שמאל, או לחליפין תשאול שממקד בחלקים השונים שחלוקים בתוכנו.
בפסיכודרמה, בדרמה תרפיה ובהעמדה ישמשו לנו דמויות אחרות לייצוג של אותם כוחות הפועלים בתוכנו.
3. התיאוריה האקונומית - שלבי ההתגלגלות של התיאוריה האקונומית הם משמעותיים, בתחילה מדובר באנרגיה, מאוחר יותר מוגדר הליבידו ויש גם מקומות בו מוצגים שתי כוחות כאלו – הארוס והטנטוס .
המודל הנוסף שנוצר בתוך המודל האקונומי הוא המודל הפסיכו-סקסואלי, אשר מגדיר את המיקום בגוף של מוקדי האנרגיה בתקופות ההתפתחות השונות.
החלוקה של המודלים לדינאמי ואקונומי נפרדים בכך שהמודל הראשון מתאר מי הם הכוחות ואילו השני את האנרגיות שמטעינות את החלקים השונים.
העיקרון שלפיו פועלת המערכת האקונומית הוא עקרון ה"עונג אי עונג" – כאשר לפי פרויד, מתח גבוהה נחווה כאי עונג והתפרקותו יוצרת עונג.
גם ההסבר של ההיסטריה, נשען על הרעיון הזה – שהמכשיר הפסיכי יכול לבצע המרה של האנרגיה הזו. כל הדרכים שבהם מנגנוני ההגנה פועלים, גם כן נשענות על התפיסה הזו – אפשר להמיר רגש אחד באחר, מחשבה אחת בהיפוכה, רגש במחשבה וכדומה – כל אלו כמובן יכולים להיות לא רק מנגוני הגנה אלא אף להפוך לנוירוזה במידה שעדיין נותר עודף מתח – הנוירוזה היא הביטוי של אותה אנרגיה שעדיין לא פורקה אלא פשוט עוברת התמרות.
הדוגמאות כאן הם רבות ומגוונות – כך למשל, הילדה שצפתה באמה מקימת יחסי מין עם המשרת, בעקבות הצפייה מתחילה לקבל בחילה מכל המשרתים, כל רגשות האשמה, הבחילה והתגובות הקשות הן אמיתיות, אלא שהותקו מהמקור שלהם ולכן לא מותאמות ולא מובנות – עד שיגיע הפירוש המתאים ולעיתים האבריאקציה – כלומר פורקן המתח האנרגטי באמצעות שיחזור האירוע המקורי.
השימוש ביצירה והבעה לשיחרור האנרגיות העצורות הוא ברור בהרבה מהשימוש בשיחה, שעל פי רוב משמרת משהו מהאיפוק הבוגר של הפסיכואנליטיקאי. אצל התרפיסט באומנות, היכולת להכנס למשחק, שיכלול מאבקים, השתטות ודמיון הוא הרבה יותר זמין. השימוש בחומרים ובחלל מאפשרים למטפל להציע דרכים שבהן יינתן כר נרכב לביטוי אותו רגש עצור ותחווה אותה התענגות בפועל.
המטפל הפסיכואנליטיקאי הקלאסי, היה כמובן נשאר בפרשנות של התהליכים הללו, אבל ככל שמתקרבים לתיאוריות של "כאן ועכשיו" ניתן לא רק להבין מה המשמעות, אלא לעשות בפעולה את הדבר עצמו – לחוש את אותן עוצמות של האבריאקציה בחלל החדר, להינות מהקטרזיס, להגיע לעידון של יצרים ארוטיים או תוקפניים באופן שניתן להכיל אותו בתהליך המשותף וכדו'.
4. התיאוריה הטופוגרפית - התובנה שקיימים שלושה חלקים – מודע לא מודע וסמוך למודע, עברה הרבה שינויים, פרויד עצמו מכנה את המודל הסטרוקטורלי – המודל הטופוגרפי השני, אולם בפועל זה כבר מודל אחר לחלוטין והוא משלב בין כמה מודלים והופך לתיאוריה בפני העצמה.
התיאוריה הטופוגרפית מסבירה איך האגו מצליח לשמור על החומר המאיים בלא מודע – יש כאן הסבר תיאורטי חשוב, שבו הדימוי שמביא פנחס נוי – הגורמים האלו כמו פקקי שעם על המיים, כדי להשקיע אותם צריך להשקיע אנרגיה, כל זמן שרוצים שהם יישארו מתחת למים צריך להמשיך להשקיע את אותה אנרגיה ורק אם נשחרר את המנגנון שדוחק אותם למטה הם כבר יעלו מעצמם מעל פני השטח – מנגנון זה, מכנה קאונטר קטקסיס – הקטקסיס הוא הטענה באנרגיה – הקאונטר קטקסיס היא אותה פעולה שבה מנטרלים את ההדחייה – את המכשיר שמשקיע את החלק שהפריע אל הלא מודע.
עוד אלמנט משמעותי מאוד שמוגדר בתיאוריה הטופוגרפית היא, אופן הפעילות ברמות השונות, כאשר מוגדרות שתי מערכות של פעילות – הראשונית והשניונית. (הוסבר כבר במודל הטופוגרפי השימוש שלנו ברמות הפעילות האלו – כתרפיסטים באומנות).
המערכת הראשונית, היא מערכת פרימיטיבית יותר אשר פועלת בלי חוקי ההיגיון, היא מונעת על ידי עיקרון העונג אי עונג, לעומת המערכת השניונית, אשר פועלת על פי ההגיון – ההסבר הזה, מסביר, למה המודלים של תיאורית המשחקים למשל, לא הצליחו להתחקות אחרי קבלת ההחלטות של האנשים – הטענה הראשונה היא "האדם רציונאלי ולכן..." – התוצאות של תיאורית המשחקים המודרנית הוכיחו שוב ושוב, עד כמה המרחב בין היופי המתמטי שלה ובין המציאות שונים ורחוקים – הסיבה ברורה לאור מה שפרויד מגדיר כמערכת הראשונית – התיאוריה המתמטית לא יודעת לחשב את המערכת הנוספת, היות שהיא לא נשמעת לחוקי ההיגיון.
המאמצים של התיאורטיקאנים ההתיחסותיים לאפשר דרך המילים את השימוש גם ברמה הראשונית נראה די יומרני, הנסיונות במיוחד של לויוואלד לראות את הרמה הראשונית בתוך המילה מהווה נסיון עיקש להכניס את הממד הזה לחלל החדר הטיפולי של הפסיכואנליטיקאי, אולם הוא מורכב ביותר – הגישה של תרפיה באומנות, מבהירה את האפשרות הזו – החל מהבבליותרפיה שמוצאת לנכון להשאר במילים על מנת ליצור, דרך כל תחומי האומנות האחרים שבהן מדיומים מותאמים לרמה הראשונית בנוחות רבה הרבה יותר.
5. הפרויקט מ – 1895 :
תיאוריה שלא הושלמה, אבל חשובה לקרדיטציה של פרויד כגאון – הפרויקט היה נסיון של פרויד להפוך את התיאוריה הפסיכולוגית לתיאוריה ביולוגית – להבהיר כיצד עובדת המערכת הנוירולוגית בייצור אותם נושאים אותם חקר פרויד.
הפרויקט אמנם לא הגיע לידי סיום, פרויד מודה שהוא נחשל להשלים אותו, אבל גילוי בתוך חומרי הארכיון של פרויד, מפתיע את המדענים של ימינו – הנסיון של פרויד להסביר איך מערכת העצבים עובדת וכיצד זה מייצר את התופעות הוא מפתיע עד כדי כך, שמוכיח עד כמה הקדים את זמנו – במיוחד בולטת התובנה שלו לגבי תיאור של מה שיכונה בתיאוריית הכאוס PFL – מערכת בעלת משוב פנימי: תיאור של שלושה סוגי עצבים, שיוצרים בין היתר איזון חוזר בחמש לולאות של היזון חוזר – מה שמכונה 50 שנה מאוחר יותר "מערכת קיברנטית".
מדובר בשני סוגי תהליכים מקבילים – מהצד האחד מערכת בעלת משוב שלילי – שבה הנוירונים שואפים תמיד להפחית למינימום את המתח שלהם (בדומה לחום הגוף שתמיד שואף לחזור לטמפרטורה הקבועה 37) ומהצד האחר, שימור חלקי שבאמצעות הלולאות החוזרות האלו, יכול להיווצר "יש מאיין" – משהו חדש שנוצר מתוך הפעילות של המוח על עצמו.
היות שהפרויקט לא הגיע לסיומו, קשה למצוא תשובות מלאות, אבל הגישה שבה הוא לא מוכן לקבל את ההסתפקות בהסברים הפסיכולוגיים והנסיון למצוא את המקור הנוירולוגי כדי שהתיאוריה תהייה ראוייה כתיאוריה של מדעי הטבע, מהווה אתגר יומרני מאוד, שרק היום כשהמידע על המוח הצטבר והתרחב, מתחילים להתקרב אליו מחדש. גם כאן, ניתן לאמר שפרויד שם בסיס לדורות הבאים של חוקרים, למרות שהוא עצמו נטש את הגישה.
בכנס האחרון "מוח יצירה וטיפול" – ראינו מגוון תיאורטיקאנים שבראשם פרופ' יורם יובל, שממשיכים את כוונתו של פרויד – כך למשל ההסבר אודות האמפטיה, כחלק מחיזוק הגישה של יחסי אובייקט, קיבל תמיכה מהותית עם הימצאות "נוירון המראה" שלכאורה מוכיח את קיומו של ממד אמפטי שמוסבר על ידי מודל כפול – מהצד האחד איזור אחד במוח שמעבד את הרגש של האמפטיה (נוירוני המראה) ומהצד האחר הפעילות הקוגנטיבית של היכולת לזהות מה מרגיש האחר (האונה המצחית).
6. תיאורית הפיתוי המיני:
כאמור, ההסבר הראשון של פרויד לבעיית ההיסטריה, היה בהבנה של טראומות מיניות מהילדות של המטופלות שלו, אולם לאור הגילוי שהאירועים האלו קרו בין היתר עם אנשים שהוא החשיב מאוד (כנראה חברים שלו) הוא מתכחש לתיאורית הפיתוי וב 1897 מפתח את התיאוריה אודות הפנטזיות – לפיה, היו אלו פנטזיות אדיפאליות שגרמו לטראומה ולא אירוע אמיתי... באותה תקופה שבה פרויד פרסם את ממצאיו בנושא הפיתוי, הוא היה היחיד שתמך בגישה וזכה לביקורת כל כך קשה, שקל להבין את הנסיגה מהתיאוריה, אולם הביקורת על כך כיום מצד הגישות הפמיניסטיות נראית מוצדקת לאור הממצאים של התקופה המודרנית, שאכן מקרים כאלו קורים וגם ב"משפחות טובות". ומכאן מגיע למסכנה שהמחקר של הפסיכואנליזה הוא במציאות הפסיכית וכיצד היא הופכת למציאות חומרית. הערה: עד היום חלוקים התיאורטקאנים הפסיכואנליטיים בין שתי הגישות – זו הרואה במחקר הכלי הפסיכי את כל עניינה וזו הלוקחת בחשבון גם את האירועים האקטואליים – כמו ויניקוט למשל, שעוסק בזיהוי ה"אם טובה דייה" לעומת מלאני קליין, שזוקפת את מרבית הבעיות לפנטזיות בלידות המוקדמת. רק עם הויתור על תיאורית הפיתוי המיני, פרויד מכנה את הטיפול שלו פסיכואנליטי – כאשר כאן מתחוללים כמה שינויים משמעותיים – התהליך הטיפולי הופך להיות ממשוכך יותר ומופעלות בו הטכניקות החדשות של החקירה, אשר עוסקות ב"פסיכולוגיית המעמקים.
בספר ישנו מעבר מסויים, לא לחלוטין מוסבר בין התיאוריות ובין ה"תורות" – עד לקטע זה מונה פנחס נוי את התיאוריות ומכאן מחלק לשלוש "תורות" שונות – היצרים, המעמקים והאני.
1. תורת היצרים
כאשר מבקרים את פרויד, על פי רוב, מתכוונים למה שהוא כותב בניסוח הראשון של תורת היצרים. אותה תפיסה בסיסית, לפיה הוא עומד על מרכזיות המיניות של האדם כבר בגיל הצעיר כגורם העיקרי תחילה לפתולוגיה, אבל בהמשך גם למוטיבציות ולהסברים נוספים בתרבות.
העניין הוא, שאפילו התורה המושמצת ביותר, עברה הרבה מאוד התפתחויות וכאשר תוקפים אותה צריך להכיר את הגילגולים השונים שעברו על התיאוריה.
הספר "שלוש המסות על תיאורית המיניות" מהווה תיאוריה מרכזית שפרויד עצמו לא זנח והמשיך לעדכן כל שנה עד 1924, אבל נראה שאפילו פרויד עם המעבר לתיאורית האני מבין את הקשיים שלה ובהמשך, יש ירידה משמעותית מאוד בתמיכה לפיה הליבידו הוא הגורם לכל הנוירוזות – והחיפוש צריך להיות במובן של זיהוי השינויים בזרימת האנרגיה, בעודפים או ביכולת לפרוק אותה.
פנחס נוי מזכיר, כי ב - 1975 בכנס הפסיכואנליטי, נראה שיש הודאה כלשהי של הפסיכואנליטיקאים בנטישת התזה המקורית, אולם (בניגוד למה שכותב פנחס נוי) יש עד היום כאלו שרואים בה בסיס מרכזי בפסיכואנליזה, למשל אנדריי גרין בצרפת {התרגום של "תולעת ספרים"}.פרויד מפתח במסות את מה שהוא מכנה "אינסטינקטים" ומציג את המודל הפסיכוסקסואלי של ההתפתחות – המעבר מעונג באיזור האוראלי, אנאלי והפאלי, אל המערכת הגניטאלית, כולל התסביך האדיפאלי שבדרך.
תיאורית הליבידו : באמצעות תיאורית הליבידו, מצליח פרויד לתת הסבר לסטיות מיניות – הומו-סקסואליות ופאטישיזם.
כאשר, ההסברים נעוצים בעיקר בפיקסציה בשלב מסוים וברגרסיה.
התיאוריה, למרות הבעיתיות שלה, הצליחה לתת תשובות לשאלות בתחומים רבים ומגוונים כמו: סקסולוגיה – נראה שבתחום הסקסולוגיה, חלק מהממצאים של פרויד היו מקובלים כבר קודם לפרסום דבריו ושם השדה הנוח ביותר לקבלת התיאוריה.
תורת הנוירוזות - כשכאן הסיכום במשפט "הנוירוזה היא הנגטיב של הפרוורסיה" – מסוכם עיקר העניין – כאשר לאדם יש יצר שהחברה לא מקבלת, הוא יכול לבחור בין להפוך להיות סוטה ובין להשתמש במנגנוני ההגנה וליצור נוירוזה
תורת המוטיבציות – התפיסה כאילו כל הבחירות שלנו, הם עידון של הליבידו, מהווה תפיסה שנתונה במחלוקת ובעקבותיה, נתנו פרשנויות חדשות ושונות לחלוטין – תחילה דרך הוספת יצר נוסף החלוקה לטנטוס וארוס, ובהמשך פיתוח דרכים שונות כמו אלו שעוסקות בצרכי האגו, בפיתוח של העצמי ועוד כהנה וכהנה תיאוריות, שראו בתפיסה החד ממדית הזו מצמצמת ולא ריאלית – כבר בתקופתו של פרויד, ישנה מחלוקת בין אדלר, למשל שרואה את המוטיבציה בשאיפה לעליונות, יונג שמוסיף את הממד הרוחני ועוד...
תורת ההתפתחות – כאן התיאוריה נתנה בסיס כלשהו, שרבים מרחיבים בהמשך, אולם חלק מהממשיכים, מוסיפים לה ממדים שונים לחלוטין – בולט אריקסון, שאמנם מתיחס לשלבים, אבל מתייחס אליהם מנקודת המבט החברתית ולא במובן הליבידינלי, בהמשך תיאוריות אחרות שמיחסות להתפתחות בממדים אחרים שבהם פרוייד כלל לא עסק כמו למשל התפתחות הקוגניציה (פיאז`ה).
יחסי אובייקט – אחת ההתחלות המשמעותיות, היא בהבנה שהאנרגיה הליבידינאלית מופנית כלפי האובייקט, אולם הפיתוח של התיאוריה כבר אצל פרויד, מכיל תובנות לגבי הליבידו אל האובייקט וזה שהוטען באובייקט, כאשר כאן מתחיל להיות מנגנון מורכב מידי, שמאוחר יותר מפוצל ובמקום להשתמש במונחים המקוריים של פרויד, יציג קוהוט את המונח עצמי כשונה מאגו – כאשר האובייקט מטעין את עצמו.
{האנרגיה הליבידנלית בתיאוריה של קוהוט בהתחלה מוסברת עדיין באותם מונחים, אולם מאוחר יותר הוא זונח לחלוטין את ההסבר הליבידנאלי – נראה שתיאוריית העצמי ותיאוריית יחסי אובייקט, מתנתקים מההסבר הליבידנאלי ומוצאים את ההסבר בממדים של הפנמת האובייקט}.
נראה שההסבר של פרויד למשל בנושא ההתאהבות, הופך למורכב מידי ומעורפל מידי – פרויד בעצמו – ממציא תיאוריית יצרים כפולה פעמיים –
תיאורית היצרים הכפולה הראשונה - ישנם שני נסיונות לאדפטציה של תיאורית היצרים, פרויד מודע לבעיתיות של התיאוריה, ומנסה להתאים אותה בהתאם לגילויים מהקליניקה: החלוקה של היצרים לשניים, בתיאוריה היצרים הכפולה הראשונה – היא ליצרים מיניים ויצרים של האני, התיאוריה הזו מובאת כתוצאה ישירה לביקורת הקשה ביותר על הפסיכואנליזה מבין העמיתים שלו- במיוחד בולטת התיחסות ליונג, שמבקר באופן מאוד נחרץ את הצימצום של מקור כל הנוירוזות ביצר המיני, לצורך כך פרויד ממציא פתרון פשוט – יש גם יצרים שמקורם באיד וגם יצרים שמקורם באני – האחד דומה לרעב והשני לאהבה.
על פי פנחס נוי, יש דמיון רב בין התיאוריה הזו, לבין תיאורית העצמי כפי שהיא מתפתחת מאוחר יותר על ידי קוהוט, אולם בכתבים של פרויד, יש הצגה מאוד חלקית ולא מוצלחת של התיאוריה הזו ואין שום פירוש שבו הוא משתמש בתיאוריה הזו להסביר קונפליקטים מתוך תיאורי המקרה – ברור לגמרי שזה נסיון ארגומנטלי לחלוטין ולא תגלית ממשית שמשתלבת בתורתו.
אין צורך לאמר, שהתיאוריה הזו, היא בין התיאוריות הפחות מוכרות של פרויד והיחידים שנאחזים בה, הם תיאורטיקאנים מזרם העצמי – אשר גאים להיות ממשיכיו של פרויד ומעדיפים להראות שהוא כבר טען את מה שהם טוענים ולכן אין בכך סטירה לפסיכואנליזה – הם יכנו את האנרגיה הזו, אנרגיה נרקסיסטית – שהחיבור שלה הוא לעצמי.
תיאורית הייצרים הכפולה השנייה - אחד האלמנטים השנויים במחלוקת ביותר, הינו מקור הרוע והתוקפנות – כאשר בהסברים המוקדמים של פרויד, דרך המודל היצרי, נראתה התוקפנות בשני אופנים - היצר המיני תוקפני - ביקורת חריפה אותה ממשיכים לשמוע עד היום, היא התגובות של הפמיניסטיות, כנגד המודל המוקדם בו הבהיר שהתוקפנות שייכת ליצריות הגברית – הגבר, כדי להתגבר על התנגדות האישה נאלץ להפעיל כוח... הסאדיזם, הוא חלק מאותה תוקפנות מולדת שהיא אופן יצרי "נורמאלי לגבר"... אין צורך לאמר, שפרויד בעצמו, חש את הבעיתיות (במיוחד כאשר מתחילות להופיע תגובות נשיות לחוסר האיזון). בהמשך, בוצע ניתוק בין היצר והתוקפנות, כאשר התוקפנות מוסברת כתוצר של מניעת האפשרות לזכות בסיפוק.
כאשר פרויד מפרסם את התיאוריה שלו אודות הנרקיסיזם, הוא מבין בעצמו שיש סטירה בין תיאורית היצרים הכפולה ובין התיאוריה המסבירה את הנרקיסיזם ולצורך כך, מציג את המודל המחודש. השינוי מופיע במודל הכפול השני, המודל חדש (1920) – בו ישנו ייצר נוסף – כמו היצר המיני והוא היצר להרוס, מה שמאוחר יותר יכונה טנטוס. שני דחפים שהולכים יחד – מהצד האחד ליצור ומהצד האחר להרוס – גם המזון אותו אנו רוצים, אנחנו הורסים כדי לעכל אותו שיהפוך להיות חלק מאיתנו... הכוונה היא שהתוקפנות היא כלפי הסובייקט, הוא שואף כבר מתחילתו לסגת למצב הראשוני, של השקט הראשוני, להתפורר, לכיוון ה"נירוונה" – כפי שניתן לראות בתיאוריות המזרחיות.
לעומתו, היצר השני פועל לכיוון של יצירה והמשכיות – שני היצרים האלו מאזנים זה את זה, כאשר האיזון בין שתי הכוחות האלו משמעותי.
הבשורה החדשה לא מתקבלת באהדה בקרב הפסיכואנליטיקאים ובהמשך, מעטים הם התיאורטיקנים אשר מאמצים את התיאוריה – בין הבולטים שבהם – מלאני קליין.
הנושא של יצר ההרס הוא מורכב מאוד – יש כמה וורסיות של היצר הזה והרבה בעיות מתודולוגיות לגבי ההוספות שלו במקומות השונים.
לכאורה פרויד מייחס את ה"הוכחה" לקיומו של יצר כזה, משלושה נושאים שונים שבהם הוא צופה בקליניקה – האחד המשחקים שחוזרים על עצמם אצל הילדים, השני החזרה של האירוע אצל אלו שסובלים מטראומה והשלישי הנוירוזה של כפיית החזרה.
כאשר פנחס נוי מנסה להסביר מאיפה הגיעו ההסברים האלו, מובאת כאן טענה כפולה – אחת שקשורה לתקופות ההיסטוריות והשנייה שקשורה לתהליך של פרויד בפרקטיקה.
צריך להבין שמדובר בכך שכמטפל, גרינברג {גם את כתביו ניתן למצוא ב"תולעת ספרים"} מתאר שמתוך תיאורי המקרים, מצביעים על המפגש הכמעט סיזיפי כמטפל – מתוארים 114 אזכורים מטיפולים, מתוכם רק 14 מתוארים כתוארי מקרה, מתוכם רק 4 תאורים של טיפול פסיכואנליטי מלא שלו ומתוכם רק 1 מתואר כהצלחה. החוויה הסזיפית הזו, שלמרות כל ההשקעה באנליזה, המטופלים מצליחים להתנגד לטיפול, לחזור חזרה ובמיוחד במקרים של מה שבמונחים של היום מכונה הפרעת אישיות גבולית, מדובר בהתקדמות וחזרה שוב ושוב לנקודת ההתחלה. הכישלון החוזר הזה, זקוק להסבר – ההסבר שלפיו יש לכולנו גם יצר הפוך, שמכוון להרס, יכול להסביר את החזרה לאחור. במילים פשוטות – האדם רוצה להצליח בטיפול, אבל גם רוצה להישאר חולה. במילים פשוטות, מקור אחד להסבר של הופעת היצר הזה, הוא התירוץ של פרויד, למה כל כך קשה להצליח לשנות את המטופל החולה. בנושא הזה, חשוב להבהיר, שבמונחים שלנו היום, נראה שמדובר בעיקר במקרים של הפרעות אישיות, שבהן באמת יצר ההרס העצמי הוא מרכזי.
החלק האחר בהסבר האישי של פרויד – סובב סביב התקופה, שבה לאחר מלחמת העולם הראשונה, צריך לתת הסבר כלשהו ל 20 מיליון ההרוגים.
ההסבר של הדוגמאות שפרויד מביא ל"יצר ההרס" "כפיית החזרה" – הנוירוזה הטראומטית, ומשחק הילדים, הם הסברים די מוזרים כ"הוכחה" ליצר הזה.
במיוחד שבשתי הדוגמאות הראשונות כיום אנחנו מבינים שהחזרה לכאורה בדיוק על אותם הדברים, היא לא בדיוק כך - גם בטאומה וגם במשחק הילדים, כאשר נחקרו לעומק, נמצא שיש כאן אלמנט של "השתלטות" של האגו – החזרות האלו הן לא לגמרי זהות והן מאפשרות לאגו לאט לאט להצליח "לעקל את החוויה הקשה"לגבי הדוגמא השלישית – אותן העברות בעיתיות, {היא כנראה הגורם הראשי לזה שפרויד חש את אותה מצוקה כמטפל} סביר להניח, שאם הידע שיש לנו היום לגבי הפרעת האישיות הגבולית היה בידיו של פרויד, הוא היה מתייחס לאירועים אלו כיוצא מהכלל ולא בונה על פיהם את הכלל.
מטפלים עכשווים יסתפקו בשתיים או שלוש נסיגות כאלו, על מנת להגדיר את ההפרעה (בורדר ליין) ובכך ימנעו מעצמם את הסבל הרב שבאותה חווית כישלון חוזר.
לסיכום תורת הנוירוזות – התורה השנוייה ביותר במחלוקת של פרויד, הייתה גם עבור פרויד עצמו לא פשוטה לעיצוב. הניסיונות השונים לתקן את התיאוריה כולל הוספת יצר ההרס פעם אחת והגדרת היצרים של האגו בפעם האחרת, לא ממש הצליחו לשכנע והרבה מהמבקרים את פרויד משתמשים בתורה הזו כדי להציג את הפסיכואנליזה כולה כשטות גמורה.
יחד עם זאת, ברור לחלוטין שהמונחים עצמם הוטמעו, כמעט כל מטפל משתמש באותם מונחים מתחום תורת היצרים – לא פעם אנחנו שומעים בתחום התרפיה באומנות, את המונח: חומרים רגרסיביים למשל – לאיזה רגרסיה מתכוונים המטפלים ה"פנומנולוגיים" אם לא לאותה תובנה של פרויד, כי ישנה התפתחות פסיכוסקסואלית, שבה תתכן פיקסציה ורגרסיה.
כך גם כל התיאוריות העכשיוויות אודות השיחרור מהטראומה כמו "להעיר את הנמר" שאוחזות בהנחות מתחום הפסיכולוגיה האבולוציונית, אך נשענות על התובנה שישנה שם אנרגיה עצורה מינית ואנרגיית הרס, שרק באמצעות שיחרורה ניתן יהיה "להעיר את הנמר".
ישנם מעט מאוד תיאורטיקאנים שהמשיכו ישירות את תורת היצרים והפכו אותה למוקד הטיפול, כמו למשל רייך, שפעל לשחרר לחלוטין את המטופלים מעקבות מיניות והתוצאות הבעייתיות שצמחו מהתיאוריה היה ביסום החינוכי שלה – כך למשל, כאשר בנו את "סאמר היל" על פי אותם עקרונות, שיחררו המדריכים את הנערים מבחינה מינית, עד שהמידע הזה הגיע להורים וגרם לקריסה של אחד הסיפורים היותר נועזים בחינוך.
מבחינת התחום של התרפיה ההבעתית, העיסוק במה שמכונה היום "גוף נפש" רובו ככולו מצוי בתיאוריה המוקדמת הזו של פרוייד. ההכרה בקיומם של תהליכים ראשוניים ומשניים, התובנה לגבי ההתפתחות הפסיכוסקסואלית לצד השילוב במיומנויות מתחום הידע העתיק מתורות המזרח, מהווים חלק מרכזי בעיצוב הטכניקות של המטפלים בתנועה ובמגע עד עצם היום הזה.
מעניין לראות את ההתפצלויות שחלו בעקבות הויכוחים אודות כל אלמנט בתורה, החל מקיומו של יצר נוסף על יצר המין, דרך הויכוחים על מהותו של יצר ההרס ועל קיומם של אלמנטים כמו ליבידו שמופנה החוצה לעומת הליבידו הנרקסיסטי. כמעט כל שאלה כזו, פיצלה בין זרמים שלמים של תיאורטיקאנים שראו בחיפוש אחר האמת הטהורה הזו כאילו כתביו של פרויד היו תורה מסיני.
לאלו שמעוניינים למצוא תיאורטיקאנים בתוך הפסיכואנליזה שממשיכים בגישה גם היום, מומלץ לפנות לפסיכואנליטיקאים צרפתים, במיוחד אנדריי גרין. (אם כי התיאוריה סבוכה ורחוקה מהמקור).
יום שני, 22 בנובמבר 2010
סיכום שיעור 5 - יסודות הטיפול - הגישה הדינמית - התנגדות
שיעור מס' 5 - יסודות הטיפול ואתיקה - התנגדות - סיכם גל שמר
רקע לשיעור: התנסות בציור מטפל ומטופל - על המטפל להתחיל באיזשהו תהליך התערבות עם המטופל לבחירתו. משך ההתנסות - 45 דקות של פעילות אומנות בהתאם להוראות המטפל.
בשיעור נמשיך לעסוק במושגים הדינאמיים - מושגי יסוד הבאים משפות שונות. השפה שאנחנו משתמשים בה כרגע היא השפה הדינאמית מתוך הפסיכו אנליזה של פרויד.
בפעם הקודמת הזכרנו את ההעברה\העברה נגדית\השלכה אלו מושגים פסיכו אנליטיים מובהקים שהוכנסו לשימוש לפני 100 שנים על ידי פרויד.
המונח היומי - התנגדות.
פרויד שם לב למונח זה בטיפוליו הראשונים. הוא הבחין בכך שהמטופלים מתנגדים לתהליך שהוא מציב, בהתאם לכך פרויד המציא שיטה לעקוף את ההתנגדות. טכניקות ראשוניות כללו הפעלת לחץ על עורפו ומצחו של המטופל, בהמשך השתמש פרויד בהיפנוזה, בשלב מסוים הוא השתמש בקוקאין (מכחיש זאת בתקיפות). ידוע שפרויד עשה מחקרים אודות הקוקאין וטענו שהוא השתמש בקוקאין בטיפולים כדי "לשחרר" את המטופלים.
מכל הנאמר אנו מבינים שפרויד חשב בהתחלה שחייבים לעקוף את ההתנגדות ורק ביום שהוא הפסיק לנסות לעקוף את ההתנגדות הוא התחיל את הפסיכו אנליזה.
ההתנגדות הקלאסית בספרות היא התאהבות במטפל, המטרה של המטופלות של פרויד הייתה שהן לא יצטרכו באמת להיות מטופלות אלא יתעסקו בקשר הרומנטי שלהן עם פרויד. זאת הייתה דרך לשמור על הדחייה- להרחיק את המידע שמעורר חרדה מהמודעות שלנו.
למה לא לעקוף את ההתנגדות? פרויד גילה שמאחורי ההתנגדות עומד הקונפליקט ולכן חייבים לעבור דרך ההתנגדות כדי להגיע לתוכן הזה, "הבוער" של הקונפליקט. ברגע שעוקפים את ההתנגדות לא מצליחים להגיע למקור הקונפליקט, אלא רק כאשר המטופל מאפשר לך להיכנס לשם - העקבות כך הטיפול הוא תהליך מאוד ארוך.
כל אחת מגישות מתייחסת להתנגדות בדרך שונה, ישנן גישות שאף לא מקבלות את ההתנגדות. בגישה הדינאמית כמטפלים כשאנו נתקלים בהתנגדות החשיבה הראשונה שלנו היא כמו פרויד לנסות לעקוף את התנגדות המטופל "לכופף ידיים", אחד הקשיים הגדולים שלנו כמטפלים הוא להכיר בהתנגדות ולהשתמש בה. עלינו להבין שההתנגדות היא שלב מהותי בהליך הטיפול שלנו.
הגישה הפסיכו אנליטית אומרת שיש לפרש את ההתנגדות ובאמצעות כך לעבור דרכה ולא לעקוף אותה. הפירוש מוביל אותנו לתובנה\הארה שמאפשרת למטופל לראות את התמונה המלאה. חשוב לזכור שכשיש את ה"אינסייט" ההארה זה עוד לא הטיפול, זה שלב משמעותי אך לא מהות הטיפול.
מה קורה אם התסביך אותו אני מגלה הוא קונפליקט לא פתור?? כגון התסביך האדיפאלי שמעורר בי רגשי אשמה בכל פעם שאני פוגש מישהי למשל - יש לי איסור חמור על היצר. עצם כך שהמטופל גילה את התסביך לא אומר שזהו הפיתרון
3 דרכים לפיתרון:
1. חיזוק האגו, קבלת החלטה מושכלת, של דרישות המצפון.
2. להגמיש את הסופר אגו - להגיד שפעם הייתי בן 5 והדברים נראו לי אסורים אבל עכשיו אני מבין שהאסור והמותר הם מושגים גמישים, מותר לי להגיע לריגוש בעבר היה לי אסור: לא מדובר כאן על החלטה קוגנטיבית – אלא מפגש עם הדמויות המופנמות, ושיחרור מהן – הדבר מתאפשר כאשר, ישנה הפנמה מחודשת שתמלא את המקום הנוקשה: למשל כניסת המטפל המכיל לאותה משבצת של הורה.
3. סובלימציה - למצוא דרכים שבאמצעותן אני מאפשר את הפורקן בדרך כלשהי אשר מקובלת על החברה. אם למשל היצר שגיליתי הוא שנורא בא לי לחתוך אנשים - אז קצב\מנתח הם פתרונות מצוינים ומקובלים.
1. חיזוק האגו: לא על ידי הפעלת הסופר אגו הנוקשה, אלא ע"י פיתוח כוחות אגו של ויתור וההשלמה עם המציאות, יש בכך צורך ולהתאבל על המשאלה שלא תמומש. לדוגמא, אדם שחש צורך עז למלא את היצירה, מרגע שהתחיל לצייר, לא היה מסוגל להרפות, היה מצייר על דף אבל גם על כל הקיר, ועם הזמן הצליח לעמוד בגבולות הדף ולעשות גלויה ואפילו בול - חיזוק האגו: חיזוק האגו בא בעקבות, אותה יכולת שלו להתבונן, לבקר את עצמו ולהתנסות בוויסות הפעילות.
2. ריכוך סופר אגו: מטופלת שסובלת מאובססיה לניקיון, לא מצליחה להתלכלך ובעקבות כך, שרוייה כל הזמן בדריכות ונמנעת מהרבה מאוד פעילויות. במהלך המפגשים, משוכנעת שכאשר החומר שלה מטפטף על הרצפה היא פגעה במטפל. מתנצלת. אולם, לאחר תקופה, מופתעת לגלות שהזעם של המטופל עליה היה רק בפנטזיה שלה. שוב ושוב היא מופתעת מהקבלה ולפתע יכולה להתבונן בשתי התמונות – זו של הדמות שדמיינה שכועסת עליה וזו של המטפל שמולה. הזכייה בחוויה המחודשת של "אמא טובה דייה" שמסוגלת לקבל אותה כפי שהיא, מאפשרת לה בחינה מחודשת של הקפדת היתר והיא משחררת.
3. סובלימציה: הרבה חומרים מאשרים לנו לקיים מגע פנטסטי עם אותו צורך רגרסיבי מבלי לעשות מעשה "לא מוסרי" – כך למשל יכול לשמש אותנו החימר במשחק ב"קקי", כאשר אני לא יכול לעשות משהו במציאות אני יכול ליצור אותו בדמיון.
רקע לשיעור: התנסות בציור מטפל ומטופל - על המטפל להתחיל באיזשהו תהליך התערבות עם המטופל לבחירתו. משך ההתנסות - 45 דקות של פעילות אומנות בהתאם להוראות המטפל.
בשיעור נמשיך לעסוק במושגים הדינאמיים - מושגי יסוד הבאים משפות שונות. השפה שאנחנו משתמשים בה כרגע היא השפה הדינאמית מתוך הפסיכו אנליזה של פרויד.
בפעם הקודמת הזכרנו את ההעברה\העברה נגדית\השלכה אלו מושגים פסיכו אנליטיים מובהקים שהוכנסו לשימוש לפני 100 שנים על ידי פרויד.
המונח היומי - התנגדות.
פרויד שם לב למונח זה בטיפוליו הראשונים. הוא הבחין בכך שהמטופלים מתנגדים לתהליך שהוא מציב, בהתאם לכך פרויד המציא שיטה לעקוף את ההתנגדות. טכניקות ראשוניות כללו הפעלת לחץ על עורפו ומצחו של המטופל, בהמשך השתמש פרויד בהיפנוזה, בשלב מסוים הוא השתמש בקוקאין (מכחיש זאת בתקיפות). ידוע שפרויד עשה מחקרים אודות הקוקאין וטענו שהוא השתמש בקוקאין בטיפולים כדי "לשחרר" את המטופלים.
מכל הנאמר אנו מבינים שפרויד חשב בהתחלה שחייבים לעקוף את ההתנגדות ורק ביום שהוא הפסיק לנסות לעקוף את ההתנגדות הוא התחיל את הפסיכו אנליזה.
ההתנגדות הקלאסית בספרות היא התאהבות במטפל, המטרה של המטופלות של פרויד הייתה שהן לא יצטרכו באמת להיות מטופלות אלא יתעסקו בקשר הרומנטי שלהן עם פרויד. זאת הייתה דרך לשמור על הדחייה- להרחיק את המידע שמעורר חרדה מהמודעות שלנו.
למה לא לעקוף את ההתנגדות? פרויד גילה שמאחורי ההתנגדות עומד הקונפליקט ולכן חייבים לעבור דרך ההתנגדות כדי להגיע לתוכן הזה, "הבוער" של הקונפליקט. ברגע שעוקפים את ההתנגדות לא מצליחים להגיע למקור הקונפליקט, אלא רק כאשר המטופל מאפשר לך להיכנס לשם - העקבות כך הטיפול הוא תהליך מאוד ארוך.
כל אחת מגישות מתייחסת להתנגדות בדרך שונה, ישנן גישות שאף לא מקבלות את ההתנגדות. בגישה הדינאמית כמטפלים כשאנו נתקלים בהתנגדות החשיבה הראשונה שלנו היא כמו פרויד לנסות לעקוף את התנגדות המטופל "לכופף ידיים", אחד הקשיים הגדולים שלנו כמטפלים הוא להכיר בהתנגדות ולהשתמש בה. עלינו להבין שההתנגדות היא שלב מהותי בהליך הטיפול שלנו.
הגישה הפסיכו אנליטית אומרת שיש לפרש את ההתנגדות ובאמצעות כך לעבור דרכה ולא לעקוף אותה. הפירוש מוביל אותנו לתובנה\הארה שמאפשרת למטופל לראות את התמונה המלאה. חשוב לזכור שכשיש את ה"אינסייט" ההארה זה עוד לא הטיפול, זה שלב משמעותי אך לא מהות הטיפול.
מה קורה אם התסביך אותו אני מגלה הוא קונפליקט לא פתור?? כגון התסביך האדיפאלי שמעורר בי רגשי אשמה בכל פעם שאני פוגש מישהי למשל - יש לי איסור חמור על היצר. עצם כך שהמטופל גילה את התסביך לא אומר שזהו הפיתרון
3 דרכים לפיתרון:
1. חיזוק האגו, קבלת החלטה מושכלת, של דרישות המצפון.
2. להגמיש את הסופר אגו - להגיד שפעם הייתי בן 5 והדברים נראו לי אסורים אבל עכשיו אני מבין שהאסור והמותר הם מושגים גמישים, מותר לי להגיע לריגוש בעבר היה לי אסור: לא מדובר כאן על החלטה קוגנטיבית – אלא מפגש עם הדמויות המופנמות, ושיחרור מהן – הדבר מתאפשר כאשר, ישנה הפנמה מחודשת שתמלא את המקום הנוקשה: למשל כניסת המטפל המכיל לאותה משבצת של הורה.
3. סובלימציה - למצוא דרכים שבאמצעותן אני מאפשר את הפורקן בדרך כלשהי אשר מקובלת על החברה. אם למשל היצר שגיליתי הוא שנורא בא לי לחתוך אנשים - אז קצב\מנתח הם פתרונות מצוינים ומקובלים.
1. חיזוק האגו: לא על ידי הפעלת הסופר אגו הנוקשה, אלא ע"י פיתוח כוחות אגו של ויתור וההשלמה עם המציאות, יש בכך צורך ולהתאבל על המשאלה שלא תמומש. לדוגמא, אדם שחש צורך עז למלא את היצירה, מרגע שהתחיל לצייר, לא היה מסוגל להרפות, היה מצייר על דף אבל גם על כל הקיר, ועם הזמן הצליח לעמוד בגבולות הדף ולעשות גלויה ואפילו בול - חיזוק האגו: חיזוק האגו בא בעקבות, אותה יכולת שלו להתבונן, לבקר את עצמו ולהתנסות בוויסות הפעילות.
2. ריכוך סופר אגו: מטופלת שסובלת מאובססיה לניקיון, לא מצליחה להתלכלך ובעקבות כך, שרוייה כל הזמן בדריכות ונמנעת מהרבה מאוד פעילויות. במהלך המפגשים, משוכנעת שכאשר החומר שלה מטפטף על הרצפה היא פגעה במטפל. מתנצלת. אולם, לאחר תקופה, מופתעת לגלות שהזעם של המטופל עליה היה רק בפנטזיה שלה. שוב ושוב היא מופתעת מהקבלה ולפתע יכולה להתבונן בשתי התמונות – זו של הדמות שדמיינה שכועסת עליה וזו של המטפל שמולה. הזכייה בחוויה המחודשת של "אמא טובה דייה" שמסוגלת לקבל אותה כפי שהיא, מאפשרת לה בחינה מחודשת של הקפדת היתר והיא משחררת.
3. סובלימציה: הרבה חומרים מאשרים לנו לקיים מגע פנטסטי עם אותו צורך רגרסיבי מבלי לעשות מעשה "לא מוסרי" – כך למשל יכול לשמש אותנו החימר במשחק ב"קקי", כאשר אני לא יכול לעשות משהו במציאות אני יכול ליצור אותו בדמיון.
יום שלישי, 26 באוקטובר 2010
יום שלישי, 19 באוקטובר 2010
יום רביעי, 13 באוקטובר 2010
יום רביעי, 6 באוקטובר 2010
יום ראשון, 5 בספטמבר 2010
פרוטוקול ועדת העבודה והרווחה של הכנסת - 14092010
הכנסת השמונה עשרה נוסח לא מתוקן
מושב שני
פרוטוקול מס' 11
מישיבת ועדת המשנה של ועדת העבודה, הרווחה והבריאות
להצעת חוק הסדרת העיסוק במקצועות הבריאות (תיקון)(הרחבת תחולת החוק למקצועות בריאות נוספים), התשס"ט-2008
יום שלישי, ו' בתשרי התשע"א (14 בספטמבר 2010), שעה 10:00
סדר היום:
הצעת חוק הסדרת העיסוק במקצועות הבריאות (תיקון מס' 3) (טיפול באומנות), התשע"א-2010
הצעתם של חברי הכנסת אריה אלדד, חיים אמסלם, אחמד טיבי, אברהם מיכאלי, יצחק וקנין, נסים זאב, דוד אזולאי ואלכס מילר
נכחו:
חברי הוועדה:
רחל אדטו – היו"ר
אריה אלדד
מוזמנים:
ד"ר אמיר שנון, מנהל אגף מקצועות רפואיים, משרד הבריאות
ימימה גולדברג, פסיכולוגית ארצית, משרד הבריאות
ד"ר איגור ברש, מנהל המערך הקליני, משרד הבריאות
ד"ר יצחק הגר, מנהל המכללה, משרד הבריאות
אורלי בוני, מנהלת השירות הארצי לריפוי בעיסוק, משרד הבריאות
מר אריה קופרברג, חינוך עצמאי, משרד הבריאות
עו"ד אביטל וינר-אומן, משרד הבריאות
לאה שקד, ממונה על שירותי חינוך מיוחד, משרד החינוך
ד"ר ורדה בן שאול, ממונה על תחום מכללות טכנולוגיות, המועצה להשכלה גבוהה
עו"ד נדב שמיר, מרכז בתחום המשפטי, המועצה להשכלה גבוהה
פרופ' רחל לב-ויזל, ראש בית הספר לטיפול באומנויות, אוניברסיטת חיפה
פרופ' דורית אמיר, ראש המגמה לתרפיה במוסיקה, אוניברסיטת בר-אילן
ויויאן מרקו שפייזר, מנכ"ל אוניברסיטת לסלי
יונתן שור, ראש חטיבת טיפול באמנות חזותית, אוניברסיטת לסלי
ד"ר עפרה קמר, מנהלת המכון לטיפול באומנויות, מכללת דוד ילין
מרים דרוקס, ראש התוכנית להכשרת מטפלים במוסיקה, מכללת לוינסקי
עודד חי, ראש החטיבה ללימודי חוץ, מכללת תל חי
מיכה קטן, מרצה, נציג בית ברל לוועדה, מכללת בית ברל
מוטי מקס מקמורי, יו"ר האיגוד הישראלי לטיפול על ידי הבעה ויצירה
גבריאל פרנק, חבר הנהלת האיגוד הישראלי לטיפול על ידי הבעה ויצירה
ד"ר מירי רוזנבוים, ראש בית הספר ללימודים מתקדמים, סמינר הקיבוצים
ד"ר בנימין גליק, מערך נוירולוגיה והתפתחות הילד, קופת חולים מאוחדת
ייעוץ משפטי:
שמרית שקד
יעקבית ישפה
מ"מ מנהלת הוועדה:
אתי שבתאי
רשמה וערכה:
אהובה שרון – חבר המתרגמים בע"מ
הצעת חוק הסדרת העיסוק במקצועות הבריאות (תיקון מס' 3) (טיפול באומנות),
התשע"א-2010
הצעתם של חברי הכנסת:
אריה אלדד, חיים אמסלם, אחמד טיבי, אברהם מיכאלי, יצחק וקנין, נסים זאב, דוד אזולאי ואלכס מילר
היו"ר רחל אדטו:
בוקר טוב. ביקשנו לכנס את הישיבה הזאת היום מאחר שהישיבה הקודמת הסתיימה בפנייה למועצה להשכלה גבוהה ממנה ביקשנו להביא את עמדתה בכל הנושא. קיבלנו מענה אחרי עבודה שנעשתה במסגרת עבודה ואני מבינה שלפי מספר המצביעים השתתפו בה עשרה אנשים שניסחו את ההודעה הזאת. ברוח ההודעה הזאת אני רוצה שנעבור עליה ואני מקווה שנוכל להתקדם כברת דרך כדי לסיים את זה אולי היום או להקדיש לזה עוד ישיבה אחת.
לאור מכתבים שקיבלתי מבעלי עניין שידעו על מכתב המועצה להשכלה גבוהה, אני מודיעה שיש כאן בעיה של דור הביניים. דור הביניים יטופל. אין ספק שדור הביניים שעליו צריך לחול מנקודה מסוימת, אבל כמו שפתרנו עם הפיזיותרפיסטים, קלינאי תקשורת וכדומה, ייענה כל מי שקשור לנושא הבעה ויצירה, טיפול באומנויות, אבל לא כרגע. אנחנו לא נסגור את זה כרגע, אבל זה ייסגר. הגדרת דור הביניים והכללים שיחולו לגביו הוא כרגע לא נושא לדיון.
אריה אלדד:
צריך יהיה להכניס את זה לחקיקה.
היו"ר רחל אדטו:
חד משמעית. לאור הניסיון הקשה שחווינו בדור הביניים הקודם של הפיזיותרפיה, ברור חד משמעית שזה יהיה צריך להיכנס וזה לא יהיה נתון לכל כך הרבה לחצים כמו בפעם הקודמת.
לצפייה בפרוטוקול המלא
מושב שני
פרוטוקול מס' 11
מישיבת ועדת המשנה של ועדת העבודה, הרווחה והבריאות
להצעת חוק הסדרת העיסוק במקצועות הבריאות (תיקון)(הרחבת תחולת החוק למקצועות בריאות נוספים), התשס"ט-2008
יום שלישי, ו' בתשרי התשע"א (14 בספטמבר 2010), שעה 10:00
סדר היום:
הצעת חוק הסדרת העיסוק במקצועות הבריאות (תיקון מס' 3) (טיפול באומנות), התשע"א-2010
הצעתם של חברי הכנסת אריה אלדד, חיים אמסלם, אחמד טיבי, אברהם מיכאלי, יצחק וקנין, נסים זאב, דוד אזולאי ואלכס מילר
נכחו:
חברי הוועדה:
רחל אדטו – היו"ר
אריה אלדד
מוזמנים:
ד"ר אמיר שנון, מנהל אגף מקצועות רפואיים, משרד הבריאות
ימימה גולדברג, פסיכולוגית ארצית, משרד הבריאות
ד"ר איגור ברש, מנהל המערך הקליני, משרד הבריאות
ד"ר יצחק הגר, מנהל המכללה, משרד הבריאות
אורלי בוני, מנהלת השירות הארצי לריפוי בעיסוק, משרד הבריאות
מר אריה קופרברג, חינוך עצמאי, משרד הבריאות
עו"ד אביטל וינר-אומן, משרד הבריאות
לאה שקד, ממונה על שירותי חינוך מיוחד, משרד החינוך
ד"ר ורדה בן שאול, ממונה על תחום מכללות טכנולוגיות, המועצה להשכלה גבוהה
עו"ד נדב שמיר, מרכז בתחום המשפטי, המועצה להשכלה גבוהה
פרופ' רחל לב-ויזל, ראש בית הספר לטיפול באומנויות, אוניברסיטת חיפה
פרופ' דורית אמיר, ראש המגמה לתרפיה במוסיקה, אוניברסיטת בר-אילן
ויויאן מרקו שפייזר, מנכ"ל אוניברסיטת לסלי
יונתן שור, ראש חטיבת טיפול באמנות חזותית, אוניברסיטת לסלי
ד"ר עפרה קמר, מנהלת המכון לטיפול באומנויות, מכללת דוד ילין
מרים דרוקס, ראש התוכנית להכשרת מטפלים במוסיקה, מכללת לוינסקי
עודד חי, ראש החטיבה ללימודי חוץ, מכללת תל חי
מיכה קטן, מרצה, נציג בית ברל לוועדה, מכללת בית ברל
מוטי מקס מקמורי, יו"ר האיגוד הישראלי לטיפול על ידי הבעה ויצירה
גבריאל פרנק, חבר הנהלת האיגוד הישראלי לטיפול על ידי הבעה ויצירה
ד"ר מירי רוזנבוים, ראש בית הספר ללימודים מתקדמים, סמינר הקיבוצים
ד"ר בנימין גליק, מערך נוירולוגיה והתפתחות הילד, קופת חולים מאוחדת
ייעוץ משפטי:
שמרית שקד
יעקבית ישפה
מ"מ מנהלת הוועדה:
אתי שבתאי
רשמה וערכה:
אהובה שרון – חבר המתרגמים בע"מ
הצעת חוק הסדרת העיסוק במקצועות הבריאות (תיקון מס' 3) (טיפול באומנות),
התשע"א-2010
הצעתם של חברי הכנסת:
אריה אלדד, חיים אמסלם, אחמד טיבי, אברהם מיכאלי, יצחק וקנין, נסים זאב, דוד אזולאי ואלכס מילר
היו"ר רחל אדטו:
בוקר טוב. ביקשנו לכנס את הישיבה הזאת היום מאחר שהישיבה הקודמת הסתיימה בפנייה למועצה להשכלה גבוהה ממנה ביקשנו להביא את עמדתה בכל הנושא. קיבלנו מענה אחרי עבודה שנעשתה במסגרת עבודה ואני מבינה שלפי מספר המצביעים השתתפו בה עשרה אנשים שניסחו את ההודעה הזאת. ברוח ההודעה הזאת אני רוצה שנעבור עליה ואני מקווה שנוכל להתקדם כברת דרך כדי לסיים את זה אולי היום או להקדיש לזה עוד ישיבה אחת.
לאור מכתבים שקיבלתי מבעלי עניין שידעו על מכתב המועצה להשכלה גבוהה, אני מודיעה שיש כאן בעיה של דור הביניים. דור הביניים יטופל. אין ספק שדור הביניים שעליו צריך לחול מנקודה מסוימת, אבל כמו שפתרנו עם הפיזיותרפיסטים, קלינאי תקשורת וכדומה, ייענה כל מי שקשור לנושא הבעה ויצירה, טיפול באומנויות, אבל לא כרגע. אנחנו לא נסגור את זה כרגע, אבל זה ייסגר. הגדרת דור הביניים והכללים שיחולו לגביו הוא כרגע לא נושא לדיון.
אריה אלדד:
צריך יהיה להכניס את זה לחקיקה.
היו"ר רחל אדטו:
חד משמעית. לאור הניסיון הקשה שחווינו בדור הביניים הקודם של הפיזיותרפיה, ברור חד משמעית שזה יהיה צריך להיכנס וזה לא יהיה נתון לכל כך הרבה לחצים כמו בפעם הקודמת.
לצפייה בפרוטוקול המלא
יום שני, 30 באוגוסט 2010
יום שבת, 21 באוגוסט 2010
יום חמישי, 19 באוגוסט 2010
יום חמישי, 29 ביולי 2010
המלצת הוועדה להסדרת טיפול באמנויות של המועצה להשכלה גבוהה ומשרד הבריאות
פורסם בהארץ - 10:09 29/07/10
המלצה: הטיפול באמנויות בישראל יוסדר בחוק ויוכר כתואר שני
מאת דן אבן
אם יאושר דו"ח הוועדה להסדרת טיפול באמנויות, יוכל משרד הבריאות לפקח על התחום - בניגוד למצב כיום
תגיות: משרד הבריאות
הוועדה להסדרת הטיפול באמנויות בישראל של המועצה להשכלה גבוהה ומשרד הבריאות הגישה את המלצותיה, שיאפשרו הכרה בלימודי טיפול באמנויות שונות - לרבות טיפול במוזיקה, אמנות חזותית ופסיכודרמה - כלימודי תואר שני.
כיום מטפלים באמנויות גם בעלי תעודה בלבד. אולם על פי החלטות הוועדה בראשות פרופ' אדיר כהן, ראש הקתדרה לחינוך וחברה באוניברסיטת חיפה וראש החוג לחינוך במכללת יזרעאל, טיפול באמנויות יוכר מעתה רק למסיימי תואר שני.
לאחר אישור ההמלצות, כל המציג עצמו כמטפל באמנויות ללא הרקע הנדרש יסתכן באישום פלילי. עם זאת, החוק יחול רק על סטודנטים שיחלו לימודיהם בטיפול באמנות לאחר אישור ההמלצות, וצפוי להכיר במטפלים באמנות שכבר עוסקים במקצוע בארץ.
התואר השני ייפתח לבוגרי תואר ראשון מכל התחומים, בכפוף להשלמות לימודים בתחום הטיפולי, לרבות קורסי יסוד בפסיכולוגיה והשלמות נוספות בתחום האמנות הרלוונטי למטפל, הכוללות 300 שעות לימודי אמנות במוסד אקדמי או מקצועי ו-200 שעות ניסיון בשדה או הגשת תיק עבודות בתחום האמנות הרלוונטי.
במסגרת התואר שיימשך כשנתיים, בדומה למסלולים אחרים לתואר שני, יעברו הסטודנטים 600 שעות הכשרה מעשית, ובתום התואר יידרשו לעבור 960 שעות הכשרה נוספות במסגרת סטאז' ובחינת רישוי של משרד הבריאות, ובהמשך יצוידו בתעודת מקצוע שינפיק המשרד.
אישור ההמלצות יאפשרו למשרד הבריאות לפקח על התחום ולבצע תכנון כוח אדם למטפלים באמנות בארץ. כיום לא מתבצע פיקוח בתחום, מאז החלטת בג"ץ שהפסיקה באפריל 2004 את הנפקת תעודות הכרה במעמד למקצועות עזר רפואיים שאינם מוסדרים בחוק, לרבות מטפלים באמנויות.
בשנת 2004, בטרם הפסקת הנפקת התעודות, פעלו בארץ 1,992 מטפלים באמנויות השונות, והמעקב בתחום יתחדש לאחר אישור ההמלצות.
להמלצות הוועדה קדמו ויכוחים באשר לאופי הטיפול באמנות בארץ, כששניים מחברי הוועדה ביקשו לפתוח את המקצוע רק לבוגרי תואר ראשון מתחומי הטיפול, האמנות או החינוך לאמנויות, אולם לבסוף התקבלה עמדת תשעה החברים האחרים לאפשר לימודים במקצוע לבוגרי תואר ראשון מכל תחום. ההמלצות אושרו במליאת המועצה להשכלה גבוהה בראשות שר החינוך גדעון סער, ויוגשו לאישור ועדת הבריאות של הכנסת.
העיסוק במקצועות עזר רפואיים עובר בשנים האחרונות תהליך הסדרה מאז פסיקת בג"ץ. במסגרת חוק שאושר בכנסת במארס האחרון, הוסדר העיסוק במקצועות הריפוי בעיסוק, פיזיותרפיה, תזונאות וקלינאות תקשורת. בהמשך צורפו לחוק מקצועות בריאות נוספים, לרבות כירופרקטיקה, קרימינולוגיה קלינית, פודיאטריה (רפואת כף רגל) ופודיאטריה ניתוחית, וכעת מושלם המהלך בהסדרת העיסוק בטיפול באמנויות.
כמו בארה"ב
באיגוד הישראלי לתרפיה על ידי יצירה והבעה, המאגד מטפלים באמנויות, בירכו על ההמלצות החדשות. יו"ר הארגון מוטי מקמורי מסר כי "אנו מנסים כבר שנים רבות להשיג הכרה של הממסד הרפואי ומברכים על ההמלצות בנושא".
המהלך הישראלי תואם את הקיים בארה"ב, שם מוכרים לימודי טיפול באמנויות כתואר שני בלבד. באירופה יש מדינות שבהן ניתנת הכרה במקצוע לתואר שני, ובאחרות - כמו בהולנד - מדובר בלימודים המקבילים לתואר ראשון.
הטיפול באמנויות - חלק ממערך בריאות הנפש והחינוך המיוחד
מקצוע הטיפול באמנויות מאגד תחתיו מקצועות אמנות שונים, לרבות טיפול באמנות חזותית, תנועה, דרמה (פסיכודרמה), הבעה חזותית וספרות (ביבליותרפיה). עד כה התאפשרו בארץ לימודי טיפול באמנות כלימודי המשך לתעודה לאחר תואר ראשון, ובמסגרת תואר שני רק בשלוחת אוניברסיטת לסלי בישראל, באוניברסיטת בר-אילן בתחום הטיפול במוזיקה ובחוג לחינוך באוניברסיטת חיפה בתחום הטיפול בספרות.
מטפלים באמנויות משולבים כיום במערכת הציבורית במסגרות טיפול אישיות וקבוצתיות בעיקר בבתי חולים פסיכיאטריים ותחנות לבריאות הנפש, בבתי חולים כלליים - בעיקר במחלקות ילדים ומחלקות אונקולוגיות (לחולי סרטן) - ובמערכת החינוך במסגרת החינוך המיוחד לשילוב ילדים בעלי צרכים מיוחדים בבתי הספר. כמו כן, קיימים מטפלים באמנות במוסדות משרד הרווחה, בעיקר בפנימיות טיפוליות, מעונות למפגרים וארגונים לנפגעי תקיפה מינית. בנוסף, קיימים מטפלים באמנות המחזיקים קליניקה פרטית, ותעריף הטיפול דומה לזה של פסיכולוג - בין 300 ל-600 שקל לשעה.
לדברי יו"ר האיגוד הישראלי לתרפיה על ידי יצירה והבעה, מוטי מקמורי, "מה שמבדיל מטפל באמנות ממטפל בפסיכותרפיה היא ההבנה העמוקה של עשייה בשפת האמנות ככלי טיפולי. לא ניתן להיות מטפל באמנות מבלי לחוות את האמנות, מבלי לחוות יצירה אמנותית. כשפה רגשית, בדומה למלה הוורבלית, האמנות יכולה לסייע לתקשורת עם המטופל ולטיפול במצוקות נפשיות".
המלצה: הטיפול באמנויות בישראל יוסדר בחוק ויוכר כתואר שני
מאת דן אבן
אם יאושר דו"ח הוועדה להסדרת טיפול באמנויות, יוכל משרד הבריאות לפקח על התחום - בניגוד למצב כיום
תגיות: משרד הבריאות
הוועדה להסדרת הטיפול באמנויות בישראל של המועצה להשכלה גבוהה ומשרד הבריאות הגישה את המלצותיה, שיאפשרו הכרה בלימודי טיפול באמנויות שונות - לרבות טיפול במוזיקה, אמנות חזותית ופסיכודרמה - כלימודי תואר שני.
כיום מטפלים באמנויות גם בעלי תעודה בלבד. אולם על פי החלטות הוועדה בראשות פרופ' אדיר כהן, ראש הקתדרה לחינוך וחברה באוניברסיטת חיפה וראש החוג לחינוך במכללת יזרעאל, טיפול באמנויות יוכר מעתה רק למסיימי תואר שני.
לאחר אישור ההמלצות, כל המציג עצמו כמטפל באמנויות ללא הרקע הנדרש יסתכן באישום פלילי. עם זאת, החוק יחול רק על סטודנטים שיחלו לימודיהם בטיפול באמנות לאחר אישור ההמלצות, וצפוי להכיר במטפלים באמנות שכבר עוסקים במקצוע בארץ.
התואר השני ייפתח לבוגרי תואר ראשון מכל התחומים, בכפוף להשלמות לימודים בתחום הטיפולי, לרבות קורסי יסוד בפסיכולוגיה והשלמות נוספות בתחום האמנות הרלוונטי למטפל, הכוללות 300 שעות לימודי אמנות במוסד אקדמי או מקצועי ו-200 שעות ניסיון בשדה או הגשת תיק עבודות בתחום האמנות הרלוונטי.
במסגרת התואר שיימשך כשנתיים, בדומה למסלולים אחרים לתואר שני, יעברו הסטודנטים 600 שעות הכשרה מעשית, ובתום התואר יידרשו לעבור 960 שעות הכשרה נוספות במסגרת סטאז' ובחינת רישוי של משרד הבריאות, ובהמשך יצוידו בתעודת מקצוע שינפיק המשרד.
אישור ההמלצות יאפשרו למשרד הבריאות לפקח על התחום ולבצע תכנון כוח אדם למטפלים באמנות בארץ. כיום לא מתבצע פיקוח בתחום, מאז החלטת בג"ץ שהפסיקה באפריל 2004 את הנפקת תעודות הכרה במעמד למקצועות עזר רפואיים שאינם מוסדרים בחוק, לרבות מטפלים באמנויות.
בשנת 2004, בטרם הפסקת הנפקת התעודות, פעלו בארץ 1,992 מטפלים באמנויות השונות, והמעקב בתחום יתחדש לאחר אישור ההמלצות.
להמלצות הוועדה קדמו ויכוחים באשר לאופי הטיפול באמנות בארץ, כששניים מחברי הוועדה ביקשו לפתוח את המקצוע רק לבוגרי תואר ראשון מתחומי הטיפול, האמנות או החינוך לאמנויות, אולם לבסוף התקבלה עמדת תשעה החברים האחרים לאפשר לימודים במקצוע לבוגרי תואר ראשון מכל תחום. ההמלצות אושרו במליאת המועצה להשכלה גבוהה בראשות שר החינוך גדעון סער, ויוגשו לאישור ועדת הבריאות של הכנסת.
העיסוק במקצועות עזר רפואיים עובר בשנים האחרונות תהליך הסדרה מאז פסיקת בג"ץ. במסגרת חוק שאושר בכנסת במארס האחרון, הוסדר העיסוק במקצועות הריפוי בעיסוק, פיזיותרפיה, תזונאות וקלינאות תקשורת. בהמשך צורפו לחוק מקצועות בריאות נוספים, לרבות כירופרקטיקה, קרימינולוגיה קלינית, פודיאטריה (רפואת כף רגל) ופודיאטריה ניתוחית, וכעת מושלם המהלך בהסדרת העיסוק בטיפול באמנויות.
כמו בארה"ב
באיגוד הישראלי לתרפיה על ידי יצירה והבעה, המאגד מטפלים באמנויות, בירכו על ההמלצות החדשות. יו"ר הארגון מוטי מקמורי מסר כי "אנו מנסים כבר שנים רבות להשיג הכרה של הממסד הרפואי ומברכים על ההמלצות בנושא".
המהלך הישראלי תואם את הקיים בארה"ב, שם מוכרים לימודי טיפול באמנויות כתואר שני בלבד. באירופה יש מדינות שבהן ניתנת הכרה במקצוע לתואר שני, ובאחרות - כמו בהולנד - מדובר בלימודים המקבילים לתואר ראשון.
הטיפול באמנויות - חלק ממערך בריאות הנפש והחינוך המיוחד
מקצוע הטיפול באמנויות מאגד תחתיו מקצועות אמנות שונים, לרבות טיפול באמנות חזותית, תנועה, דרמה (פסיכודרמה), הבעה חזותית וספרות (ביבליותרפיה). עד כה התאפשרו בארץ לימודי טיפול באמנות כלימודי המשך לתעודה לאחר תואר ראשון, ובמסגרת תואר שני רק בשלוחת אוניברסיטת לסלי בישראל, באוניברסיטת בר-אילן בתחום הטיפול במוזיקה ובחוג לחינוך באוניברסיטת חיפה בתחום הטיפול בספרות.
מטפלים באמנויות משולבים כיום במערכת הציבורית במסגרות טיפול אישיות וקבוצתיות בעיקר בבתי חולים פסיכיאטריים ותחנות לבריאות הנפש, בבתי חולים כלליים - בעיקר במחלקות ילדים ומחלקות אונקולוגיות (לחולי סרטן) - ובמערכת החינוך במסגרת החינוך המיוחד לשילוב ילדים בעלי צרכים מיוחדים בבתי הספר. כמו כן, קיימים מטפלים באמנות במוסדות משרד הרווחה, בעיקר בפנימיות טיפוליות, מעונות למפגרים וארגונים לנפגעי תקיפה מינית. בנוסף, קיימים מטפלים באמנות המחזיקים קליניקה פרטית, ותעריף הטיפול דומה לזה של פסיכולוג - בין 300 ל-600 שקל לשעה.
לדברי יו"ר האיגוד הישראלי לתרפיה על ידי יצירה והבעה, מוטי מקמורי, "מה שמבדיל מטפל באמנות ממטפל בפסיכותרפיה היא ההבנה העמוקה של עשייה בשפת האמנות ככלי טיפולי. לא ניתן להיות מטפל באמנות מבלי לחוות את האמנות, מבלי לחוות יצירה אמנותית. כשפה רגשית, בדומה למלה הוורבלית, האמנות יכולה לסייע לתקשורת עם המטופל ולטיפול במצוקות נפשיות".
יום רביעי, 28 ביולי 2010
יום ראשון, 25 ביולי 2010
יום שישי, 18 ביוני 2010
יום חמישי, 17 ביוני 2010
יום רביעי, 16 ביוני 2010
יום שני, 14 ביוני 2010
יום שבת, 12 ביוני 2010
אודות התערוכה בכרמיאל
נפלאות התמונה – תערוכה נדירה בשביל הנשמה
אנו פותחים את שעריה של אחת התערוכות העשירות, המרתקות והיפות ביותר שנעשו בארץ בשנים האחרונות. כאשר אתם תגיעו לא תוכלו לשער שאת כל היצירות הכינו אנשים שלא פעם טועים לחשוב שכל מה שהם הוא אנשים עם פיגור שכלי. בואו להנות מאומנות עלית ולתרום בו זמנית ומתוך הנאה שמיימית לטיפוחם והערכתם העצמית של האנשים היקרים הללו.
תערוכה האמנות בשביל הנשמה מציגה יצירות של אמנים מיוחדים במינם - אנשים עם פיגור שכלי.
כל אחד ושפת האמנות האישית שלו.
דבר אחד משותף לכולם - קסמו של עולם פנימי נסתר ומעשה האמנות הנגלה לעין.
מרתק לגלות יוצרים שלהט העשייה ניכר בעבודתם, שמעשה האמנות אינו רק פעילות שעות הפנאי, שמעבר לכשרון מולד וליכולת מתפתחת, יש עוד משהו.
המשהו שאין לבטאו במילים. היצירות מהוות טקסט ויזואלי בו האמנים יוצרים את עצמם לעצמם, יצירה לשם יצירה, מונולוג של הנחת האמת כמות שהיא - על משטח חלק.
לאמנים עם פיגור שכלי מהווה מקום זה מקור עצום של גילוי, הבנה והעצמה. זהו מקום המאפשר להם לעשות את 'מה שבראש שלהם'.
ברגע הבחירה מרגיש האדם היוצר, חופשי.
זה המקום בו חוברת התפתחותם האומנותית המדהימה אל התפתחות הערכה עצמית המונעת מההבנה של ערך יצירתם.
זהו רגע מקונן, רגע שכה חסר לא פעם לאנשים שלמדו על בשרם מה היא תחושת היותם "מחוץ לתחום" זהו אחד הרגעים המאושרים ביותר בחייהם.
הגעתכם לתערוכה תאפשר לכם להנות מאומנות מובחרת ולגרום לאנשים היקרים הללו להרגיש תחושות נדירות שלא רק שאין הם עוד "אאוטסיידרים" הם אפילו מרכז העשייה, תחושה כה נדירה בחייהם
מחכים לכם לאירוע שישמר בזכרונכם ובזכרון היוצרים הנפלאים הללו עד עולם.
בואו אלינו לפארק התעשייה "תרדיון" ותוכלו לחוות צפון שלא רק שיפה הוא בנופיו, הוא גם יפה באנשיו...ולכם חלק גדול בדבר.
התערוכה תפתח ביום שישי 25 ליוני, באירוע חגיגי שיתקיים בגלריה P2 הנמצאת בפארק התעשייה תרדיון (חמש דקות מכרמיאל).
היא תהיה פתוחה במהלך כל ימות השבוע.
ליצירת קשר והזמנת מקום אנא התקשרו לאחד משני הטלפונים הללו:
הגלריה: 04-9991070
יעל: 054-947494
אנא הפיצו ושיזרו את זה בתוך טיול סוף שבוע לצפון או במהלך השבוע עצמו בין השעות 10:00-18:00 בערב (אמצע שבוע).
בואו לגרום לעצמכם הנאה ולהעניק חיבוק עוטף לאנשים המיוחדים הללו...
אנא שתפו והפיצו פה לכל עבר.
היא תהיה פתוחה במהלך כל ימות השבוע.
ליצירת קשר והזמנת מקום אנא התקשרו לאחד משני הטלפונים הללו:
הגלריה: 04-9991070
יעל: 054-947494
אנא הפיצו ושיזרו את זה בתוך טיול סוף שבוע לצפון או במהלך השבוע עצמו בין השעות 10:00-18:00 בערב (אמצע שבוע).
בואו לגרום לעצמכם הנאה ולהעניק חיבוק עוטף לאנשים המיוחדים הללו...
אנא שתפו והפיצו פה לכל עבר.
הפקת התערוכה הינה עשייה משמעותית נוספת של עמותת אקים ישראל, משרד הרווחה האגף לטיפול באדם עם פיגור שכלי וקרן של"ם במימוש החזון לפיתוח והעצמה של האדם עם הפיגור השכלי
יום חמישי, 10 ביוני 2010
יום שלישי, 1 ביוני 2010
יום חמישי, 27 במאי 2010
ברכות לרוני על כניסתה לרשימה המכובדת של אפלטון
מידי שנה מדרגים ב"אפלטון" את 25 הבלוגים המעניינים ביותר,
הבלוג: "מילה של רוני" נכנס לרשימה,
ברכות לרוני
אז, היית כבר אמא מחליפה, כתבה שלך שוכפלה לכל רשת זמן של מעריב ועכשיו -
גם הבלוג האישי שלך זוכה לכותרות
לכניסה להכרזה של אפלטון
הבלוג: "מילה של רוני" נכנס לרשימה,
ברכות לרוני
אז, היית כבר אמא מחליפה, כתבה שלך שוכפלה לכל רשת זמן של מעריב ועכשיו -
גם הבלוג האישי שלך זוכה לכותרות
לכניסה להכרזה של אפלטון
.JPG)
עולם החי כראי הנפש
עולם החי כראי הנפש
למטפלים באומנויות, מטפלים בעזרת בע"ח, פסיכולוגים, עו"ס ופסיכותרפיסטים:
נפתחת ההרשמה למחזור החמישי של קורס שנתי,
המשלב נושאים ממגוון החוויה האנושית המתבטאים בעולם החי
עם עיבוד באמנות.
משתתפי הקורס יוזמנו לעבור מסע של התפתחות אישית ומקצועית שירחיב את יכולתם להשתמש בנפש המטפל כמאפשר את הטיפול, להרחיב את "ארגז הכלים הטיפולי" שלהם, ולהעמיק את הבנת התהליכים המתרחשים במשולש מטפל–מטופל– חיה/ יצירה.
הלמידה בקורס נעשית בדגש על התנסות אישית בתהליכים נפשיים המשתקפים בעולם החי. במסגרת הקורס תינתן הרחבה של הידע התיאורטי, תוך דגש על השילוב בין מרחב פינת החי לבין העמקת התהליך הרגשי ויכולת ההבעה ביצירה ושימוש בחומרי אומנות. הלמידה תלווה בקריאת מאמרים מתיאוריות שונות, בעיקר תיאוריות יחסי אובייקט והתאוריה היונגיאנית.
איפה: הקורס יתקיים בפינת החי של קיבוץ צרעה (ליד בית שמש), המציעה מגוון בע"ח במרחב ירוק ופתוח, בפינת חי טיפולית במושב צפרירים, ובטבע.
מתי: 10 מפגשים בימי שישי אחת ל-3 שבועות, בין השעות 8.45-14.00, החל מאוקטובר 2010 ועד ליוני 2011. במהלך השנה יתקיימו שתי סדנאות מרוכזות בנות יומיים:
סדנת פתיחה בפינת החי, וסדנא נוספת בחופשת הסמסטר (פברואר 2011).
מחיר: 5,000 ₪ (המחיר כולל מע"מ, דמי הרשמה בסך 300 ₪, חומרים וכניסות לפינת החי)
* הקבלה לקורס תתבסס על קורות חיים מקצועיים של המועמדים
* קיימת אפשרות לקבלת גמול השתלמות במסלול אישי לעובדי הוראה.
מנחות הקורס:
אפרת מעיין: פסיכולוגית קלינית, פסיכותרפיסטית יונגיאנית, מטפלת בעזרת בע"ח, מרצה במסלולים להכשרת מחנכים טיפוליים בעזרת בע"ח במכללת דויד ילין ובמכללת אורנים ומדריכה מטפלים.
נושאי הלימוד בקורס:
· הכלוב כמטפורה למרחב פנימי
· השריון שבי: מנגנוני הגנה - מחסום או שמירה?
· מלתעות, ציפורניים וקוצים: מפגש עם התוקפנות שבתוכנו ומחוצה לנו
· החוויה הגורית - מפגש עם הילד הפנימי
· כוחו המרפא של הטבע – התנסות טיפולית במרחב הטבעי
· בין אמא נמרה לאמא קוקיה - דפוסי הורות בין בעלי החיים והקבלתם אלינו
· איך הופכים זבל לדשן וגללים לחומר בערה:
מפגש עם הצל והכרות עם המשאבים הנפשיים הטמונים בו.
· מוות ופרידה מחיות: השפעתם עלינו ועל המטופלים, דרכי עיבוד והתמודדות
· התמודדות עם טראומה: מה יש לנו ללמוד מבעלי החיים על מנגנוני
ההתמודדות עם מצבי איום וחוסר אונים קיצוני
· המרפא הפצוע
· החיה המנחה: מפגש עם המרפא והמדריך הפנימי
בכל הנושאים האלו ועוד, ניגע קודם כל דרך התנסות אישית במרחב פינת החי, עם בעלי החיים, סביבת מחייתם, הטבע שמסביב וחומרי היצירה השונים. נשתמש בחומרי האמנות כדי לעבד את החוויות המתעוררות במפגש עם מרחב פינת החי והמרחב הנפשי. מתוך חוויות אלו נפתח אופני התערבות המתאימים לאוכלוסיות שונות.
המפגשים ילוו גם בחומר תיאורטי ובקריאת מאמרים רלוונטיים לנושא הנלמד בכל מפגש.
נושאי הסדנאות המרוכזות:
· פינת החי כראי הנפש: היכרות עם בעלי החיים וסביבתם כמייצגים
חלקים שונים של הנפש
· התנשלות הנחש כמטפורה לתהליכי שינוי וצמיחה נפשית
הירשם ל-
רשומות (Atom)